הרצון לפגוש ולשמוע מהאנשים עצמם, שחיים שנים תחת הכיבוש, על כל המשמעויות שלו, הביא אותי להצטרף לסיור שארגן איל בשבת האחרונה, באחד באפריל 2023. Fools’ day קוראים לראשון באפריל ואני תוהה מי הם הטיפשים בסאגה הזאת. פגשנו אנשים מכניסי אורחים, שקבלו אותנו במאור פנים, הגישו לנו קפה וגם אוכל, למרות שהם בצום. ספרו את סיפורם, רובם לא הרבה במילים. לא התריסו, לא הביעו כעס. פשוט סיפרו. האם ניתן להתרגל לחיות כך?
מספיק היה לראות את התנאים בהם הם חיים, בתוך הטבע, רועים את עדרי הכבשים. אסור להם
לבנות קורת גג עמידה, ואם הם מעיזים לא עובר זמן וקורת הגג נהרסת. יוצרים לעצמם מבנים זמניים שהופכים לקבועים. מבנים העשויים מכל הבא ליד, שלד של טנדר, אוהל. התרנגולות מסתובבות חופשי.
ביקרנו בהתנחלות ופגשנו אישה מדהימה שגרה עם חמשת ילדיה במצפה יאיר. מביתה היא צופה על אזור מסאפר-יטא בו חיים אנשים שאיום גירוש קרוב מאיים עליהם. סיפורה עורר בי תקווה. איך נקודת המבט יכולה להשתנות. מתפיסה שמבוססת על אמונה, שכל השטחים הללו שייכים רק לנו ואת כל אילו שחיו שם מאות שנים יש לסלק, אותה נקודת מבט אותה ספגה כילדה מסביבתה כמי שנולדה וגדלה באזור, יכולה להשתנות, אל תפיסה שגם האנשים האלו נולדו וגדלו באזור וגם להם יש זכות שלא להיעקר מביתם. אפשר לחיות ביחד, זה לצד זה. המשותף רב על השונה. מתבסס על הזיכרון הצרוב של ההתנתקות שעקרה אנשים מביתם ויצרה הרבה סבל.
בקרנו זוג קשיש שחי בתוך השטח של מסאפר-יטא בתוך מערה. מנועים מלפגוש את ילדיהם ונכדיהם, כיוון שהשטח הוכרז כ"שטח אש".
בתקופה הזו של השנה, האזור מכוסה בירוק, לעדרי העיזים והכבשים יש הרבה מזון בשדות המרעה. הרועים ברובם ילדים צעירים. הכול נראה כה יפה ורגוע ומסתיר את הקשיים שבתוכם חיים פלסטינאים, שזה ביתם. הם אינם מוכנים לעזוב את ביתם ולמה שיעזבו. אין להם מקום אחר.
הייתה זו טעימה קטנה ולא מספקת. נהניתי לראות את הקשרים שי
צר איל עם כל אחד מהאנשים שפגשנו. את הרצון להקשיב, לראות אותם, לתמוך.
תודה איל על כל מה שאתה עושה.
חנה גלפרין
עוד רשמים על אותו היום מזוית אחרת: