ביקור אצל תושבי דרום הר חברון והחשש לעתידם / אביה בלוך

בשנה האחרונה הוזמנתי על ידי איל שני להצטרף אליו לביקור באזור מאספר יטא בדרום הר חברון . אחרי הביקור הראשון הצטרפתי לעוד כמה ביקורים, למרות החששות, כי משהו בלב שלי נפתח אל האנשים האלו.

אי אפשר שלא להתרגש מיופי חבל ארץ הררי זה, שהוא בראשיתי, מדברי ברובו .התושבים המקומיים: היהודים, הפלחים וגם הבדואים לא הספיקו לשטח את האזור, להקים סניפים של רשתות מסחריות, או קניונים.

איל עובר בביקוריו מכפר לכפר, עם הטנדר שלו, מבקר בדואים וגם פלאחים, אנשים שחיים במקומות מאוד פשוטים, חלקם במערות, חלקם בפחונים ומבנים ארעיים. הם גרים בחמולות, עם הזקנים, הילדים, התרנגולות והצאן. הם מגדלים בסביבת ביתם זיתים, קצת ירקות עד כמה שהמדבר מאפשר להם. יש להם מעט מים, קצת פאנלים סולריים עבור חשמל מינימלי שתרמו להם.

אנחנו מתקרבים למגורי משפחה וכבר הילדים רצים לעבר הטנדר של איל, שמחים כבר לפגוש אותו ומצפים לאיזה בלון, או צעצוע קטן ומשומש שהוא תמיד מקפיד לאסוף להם מישראל לשמח את ליבם. אחר כך מיד הם רצים, אף בלי שההורים משמיעים הגה, אל המטבח להביא קפה או תה ולהשקות את האורחים. אנחנו מתיישבים במשטח, באוהל או בצריף הנועד למפגשים חברתיים. הגברים מתיישבים במעגל. אני מתיישבת עמם בביישנות, יושבת איתם כי הנשים לא דוברות עברית, ואני רוצה להבין … איל מדבר ערבית, ומידי פעם מתרגם לי. חלקם מדברים איתי בעברית צחה . בהתחלה יש שקט, מקשיבים, לאט לאט השיחה מתרחשת . מה נשמע? איך החיים ? מצטרפים אלינו ילדים מחייכים בביישנות, וגם השכן, והדוד שקולט שאיל הגיע. אחרי עוד כמה דקות מגיעה צלחת עם לבנה, זעתר, כמה זיתים, פיתות שנאפו באותו היום בטבון . אנחנו אוכלים ,הם בד"כ לא. הם יאכלו אחר כך. אני מסיימת חצי כוס תה ומיד מוזגים לי עוד. שמתי לב שהם מקשיבים זה לזה. לא מתפרצים אחד לדברי השני.

מברכים את אלוהים בכל משפט, לא חשוב כמה קשה המצב. (הם שאלו אותי איזו מילה הכי חשובה בערבית לדעתי? אמרתי: אילחמדולילה?....והם צוחקים בהסכמה…. ).

בתוכי סערה.

בתחילת הביקורים המוח שלי צועק אזהרות : מפחיד פה, עכשיו מלחמה, ואיך אנחנו נפגשים עם ערבים בשעה קשה זו כשעמנו סובל כל כך ? ומה הם באמת חושבים בליבם ? ואני משתיקה קצת את המוח, ופשוט מתרשמת מהיופי של האנשים האלו, מהעיניים שלהם. מעולם לא פגשתי אנשים כל כך דומים לאיך שהייתי מדמיינת את אבותינו : אברהם, יצחק, יעקוב … באמונה שלימה, פותחים דלתם הדלה לאורח. מנסה להשתיק את מוחי, ופשוט להיות, לחוות, להקשיב .לבוא בלי דעה קדומה, בלי פחד. אלו אנשים שמנסים פשוט לחיות. הם רוצים להיות בריאים, לעבוד את אדמתם, לרעות את צאנם. אני, המשתדלת ללמוד את הקירבה לאלוהים כבר שנים, קולטת שלהם יש אותה בכל רגע בחייהם. אני קוראת על תושבי הר חברון לאורך ההיסטוריה ומגלה שחוקרים סבורים שאלו הם צאצאי היהודים שישבו בחבל ארץ זה מימים ימימה…. צאצאי שבט יהודה …

איל, שמבקר כבר 17 שנה מידי שבוע באזור זה אנשים שהפכו לו לחברים, דואג להביא דברים פשוטים שיכולים לעזור כמו למשל עץ למדורה שאסף בארץ, צעצועים ובגדים משומשים לילדים, נעלים, כלי מטבח, אוכל בסיסי בעיקר למשפחות שאיבדו מאז המלחמה את פרנסתם כמו אורז, עדשים, קפה, תה, סוכר, וקצת ירקות. לפעמים הוא מארגן תרומה של שתילים שיהיו להם ירקות למחייתם, לפעמים עוזר להם לבנות רהיטים פשוטים מעץ שפורק ממשטחים.

אך כל אלו הם טיפה בים, כדי לא לבוא בידיים ריקות, בעיקר הם שמחים לפגוש אותו, שמחים מתשומת הלב, מהשיחה, מהחיוך, ממישהו שרואה אותם, ומנסה להפיח בהם קצת אופטימיות. אני חושבת שגם איל מקבל מהם כח אמונה ואופטימיות… בתחילה ניסה לדבר גם עם המתנחלים. להפגיש, לחבר. מאז המלחמה אף אחד לא רוצה לדבר …

המלחמה עשתה בהם שמות. הפרנסה כמעט ולא קיימת. מוכרים עוד ועוד מהצאן כדי להביא אוכל אל פיהם. הדרכים נחסמות חדשות לבקרים, המכוניות מוחרמות. הגברים נעצרים על כל צעד ושעל, ומורחקים לעיתים כמה ימים מהכפר בחקירות אינסופיות. שלא לדבר על אנשים שנורו ככה סתם, מבלי שעשו דבר.

נערי הגבעות "מבקרים " מידי לילה בכפרים, מטילים את אימתם עליהם. אם ירימו יד עליהם או יגנו על עצמם מיד יבוא הצבא ויאסור אותם, לא את הפורעים. גניבות צאן, חמורים. נערי הגבעות נשלחים להתיישב על כל גבעה סביבם, מכתרים אותם, גונבים להם את אדמות המרעה, לא מאפשרים להם למסוק זיתים בחלקה הקרובה לביתם, ולעיתים אף מתקיפים אותם בלילה, נותנים מכות, משחיתים רכוש ומזון. מי שאחראי מטעם הממשלה על האיזור מגבה היום את נערי הגבעות והמתנחלים, תומך בהם. אין חוק ואין צדק. אין דין ואין דין. המערב הפרוע.

שמעתי שהצבא והמדינה החליטו להכריז על האיזור כשטח אש פעיל, הגדרה שתאפשר הגליית וגרוש כל תושבי הכפרים הללו "על פי חוק" והריסת בתיהם.

אני מתוסכלת וכואבת לחשוב שאנשים אלו יצטרכו ללכת משם, להתגורר בעיר שאין להם שום דבר לעשות בה, ולחוות את האובדן, את חוסר הצדק של הממשלה שלנו, שאין לה עכשיו זמן, רגישות או מחשבה להבחין בין אויב לאוהב.

מה אם הייתם יודעים שאלו אבותיכם היהודים? אפילו המתנחלים באזור ונערי הגבעות מגדלים כבשים ומנסים לחיות כפי שחיים התושבים העתיקים הללו, חלקם אף דוברי ערבית רהוטה ומתלבשים כמותם, כאילו מנסים להתחקות בדיוק על דרכם. אז למה בעצם הם אף פעם לא מדברים איתם, ומייצרים שיח מכבד? אפשר היה ללמוד אחד מהשני, להיות חברי אמת. איזהו הגיבור שבגיבורים ? ההופך שונאו לאוהבו. אמרו מקורותינו.

יצאתי מהביקורים שלי בהרגשה שבאיזור הזה של דרום הר חברון יש עדיין אהבה הגוברת על כל העוולות והכאב. אם לא נשכיל לגדל אותה, במקום שיש בו עדיין רצון אמיתי לאחווה ולשלום, נגדיל את השינאה והעויינות. אולי אם נשכיל לבנות בינינו לבין כל בני הארץ הזו, קשר אנושי, מכבד, אז נצליח להיות מחוברים וחזקים בינינו, ונהיה ראויים לארץ הזו, כפי שהובטח לאבותינו?

אני מצרפת קישור לסרטון קצר על מפגש אנושי במאספר יטא שצולם ונערך על ידי דאו שני, בנו של איל.

אביה בלוך

איך אפשר לעזור ?