איפטאר של סוף רמדאן - אסף כץ
- 23 במרץ
- זמן קריאה 4 דקות
בכף היד שלי אני מחזיק פרפר
מוסתר בתוך אגרוף סגור
האם הוא חי או מת אני שואל אותך
את יודעת זה תלוי גם בך...
(יהלי סובול)
סעודת האיפטאר
בוקר במסאפר יטא
👈 להצטרפות לעשייה שלנו במגוון תחומים ובהגעה לשטח - אנא מלאו את הטופס:
(השמות בטקסט שונו מטעמי הבטחון האישי שלנו, בתקוה לימים בטוחים יותר בהם לא ניאלץ להסתיר דבר).
איפטאר של סוף רמאדן, באופן די ניסי, כמעט כל הקבוצה שלנו הצליחה להתארגן להזמנה של ס. לאיפטאר הכמעט אחרון של הרמדאן הזה. הוא הזמין, אנחנו נעננו, התקבצנו מרחבי הארץ ועוד הבאנו איתנו חבר וחברה חדשים. והמארחים.ות כמובן הכינו מזון כיד המלכה.
הרמאדן הזה היה מאוד קשה במסאפר, דווקא בשנה שבה החום היה מאוד קל, המתנחלים.ות ו"כוחות הבטחון" (מישהו חש בטוח...?) עשו הרבה כדי שאף אחת לא תוכל לשמוח באמת בחג. בילינו ערב נעים ביחד, דיברנו גם על המשך הפעילות שלנו, ויצאנו לשטח בשלושה רכבים כדי לישון בשלושה כפרים שונים, מהיותר פגיעים במסאפר.
איל ואני נסענו מאחורי מ. (חבר פלסטיני), בחושך, דרך שבילי עפר בשמיים זרועי כוכבים, שקט מופתי, ורק אורות ההתנחלויות ופנסי החוץ של הכפרים הפלסטינים (כדי לשמור מפני התקרבות של מתנחלים) הפריעו לפסטורליה. עד ש... מ. עצר בדרך כדי לספר לנו על טרקטורון של מתנחלים אשר אמרו לו שנמצא בדרך אלינו. מסתבר שהוא כבר רדף אחרי הרכב הראשון שלנו וכעת חיכה למ., הוא רדף אחריו ואף נכנס עם הטרקטורון ברכב של מ. ואז עזב אותו. ואז הוא חיכה לנו. הוא נתן לנו לעבור ואז התחיל לרדוף אחרינו (הכל מצולם) עד שהגענו לפנייה לכפר אליו רצינו להגיע ואז הוא עצר, באופן לא לגמרי ברור.
הגענו לכפר, ישר הלכנו למ. שקיבל אותנו כהרגלו בפנים טובות ולב טוב. כבר היה 9 בערב, מרוב כל המתח אני מעדתי וקיבלתי מכה בגב ובקרסול והלכתי לנוח. איל הצטרף אלי וכבר היינו בדרכנו למנוחת הלילה, בתקוה שהמתנחלים לא יחזרו. והם לא חזרו! אבל כעבור 15 דקות הגיעו שני חיילים (מעניין באמת איך הם ידעו...?) ואמרו לנו שאנחנו צריכים לעזוב, שזה לא חוקי שאנחנו שם. בין היתר נאמר ע"י החייל המשפט "אני לא יודע על איזה חוק אתה עובר, אבל אני פשוט מבצע פקודות" (כמו אז, זוכרים?). החיילים, צעירים ולא מאוד מזיקים, סביר להניח ילדים ממשפחה טובה במרכז הארץ, קיבוץ, אולי התנחלות לא קיצונית, אמרו שיתקשרו למשטרה שתבוא אם לא נצא. לאחר שעשינו חושבים החלטנו לעזוב כדי שלא יעשו בלאגן לפלסטינים. החיילים נסעו אחרינו לכיוון היציאה מהשטח ואנחנו מצאנו לנו משפחה חברה בכפר לא רחוק שאירחו אותנו ללילה באותו חדר ביחד איתם (שום שאלות - רק "בואו, יש פה איפה לישון").
בבוקר, לאחר לילה קצר וזריחת ירח של סוף חודש עם השחר, ישבנו לנו עם החברים המארחים. הלכנו ללוות את המרעה קרוב לכפר. ע., חבר פלסטיני ארגן לנו ארוחת בוקר, למרות שכולם צמים וצפה לעבר המרחב למקרה שמתנחלים יגיעו. שמענו ממנו על צורות שונות של התנכלויות המתנחלים. מסביב הסתובבו ילדות מקסימות ולפני שיצאנו מהכפר חשבתי על כך שלפני שנה כתבתי על תרבות שהולכת ונמחקת. ושעם הזמן אני רואה את זה מול עיני, איך תחושת הבית שאני חש במסאפר יטא, עם אנשים מסבירי פנים ומקבלי אורחים בצורה שאני מכיר רק מהודו, נפאל ואלבניה, איך התחושה הזו הולכת ונמחקת ע"י אלימות המתנחלים (טרור יהודי) ואיך המרחב נהיה יותר קשה, אפל ומחוספס.
יצאנו לבקר משפחה נוספת של חברים.ות, היכן ששתי שותפות שלנו ישנו. מקום בו בני אדם, עזים, תרנגולות, חמורים וכלבים חיים ביחד, בשטח שמרגיש שלא השתנה כבר 5000 שנה (כמובן שפה חיים במערות, כמו במקומות רבים במסאפר יטא). לאחר שיונית הצליחה להביא את כולנו ללמוד איך לייצר בועת הגנה לעצמנו ולסביבה (שיטות של שומרי הגן) ישבנו שם זמן בשיחות עם החבר ש., פלסטיני
מקומי שכל חייו גר שם, דובר עברית שוטפת ועם ידע רב במרעה, גידול דגנים ועוד. הנשים עסקו בשטיפת כל הבית וכביסה לכל המצעים והבגדים לקראת החג, עיד אל פיטר (הרגיש בדיוק כמו הכנות לקראת ליל הסדר, ממש), והילדים הקטנים הקפידו להחליק על הרצפה הרטובה פעם אחר פעם, ליפול ולקום. שיחות ארוכות של חיים פשוטים הסתיימו כשחברים שישנו בכפר השלישי באו לקחת אותנו לבקר אצל משפחת חברים בכפר אחר.
הגענו לי.מ. ואשתו י. תוך כדי שהוא מתנהל בכבדות ונראה שסובל מכאבים, השיחה החלה לזרום. לפני עשרה ימים י.מ. נעצר ע"י הצבא. לאט לאט התחלנו להבין שזה היה הרבה יותר קשה ממה שחשבנו והאלימות שהוא חווה בשמונה שעות המעצר הייתה מאוד מאוד קשה. הקלטנו אותו ואת אשתו כדי לקחת עדות ולהעביר אותה לעו"ד ואולי להגיע לפרסום לעיתונות (נשמח לעזרה).
שהותנו נקטעה כיון ש... הצבא הגיע. עלינו לעזוב. לא ממש צריך סיבות, וכנראה שאין מה להתווכח במקרה הזה - להתווכח לא יעזור לפלסטינים, לא יעזור לנו. לקחנו את דברינו והתחלנו לעשות את דרכנו החוצה. החלטנו לעצור רגע אצל חברים בכפר אחר כיון שהבטחנו לאסוף מוצרי סריגה שאחת הנשים מכינה בכפר ולעזור למכור בישראל כי כבר מעל שנתיים אין פרנסה בגדה המערבית הכבושה. לפני שהגענו לכפר עצרנו רגע בצד כדי לתת לחיילים לחזור לבסיס ולהניח לנו. ישבנו לנו, באמצע השטח והסתכלנו על הפרחים. מרגנית השדה כיכבה ביופיה בזמן שסקרנו את הצמחיה המקומית. בחמידות שלנו, בתוך כל הטירוף, נזכרנו שחוץ מלאהוב את אחינו הפלסטינים.ות והנסיון להפסיק את האלימות הקשה - אנחנו סתם חבורה חמודה של אנשים.
והאמת, גם חברינו הפלסטינים.ות הם סתם חבורה חמודה של אנשים. אז אולי פשוט תבואו רגע ותפגשו בעצמכן.ם?
👈 להצטרפות לעשייה שלנו במגוון תחומים ובהגעה לשטח - אנא מלאו את הטופס:
תגובות