לשאת שלום — מכתב פרידה מהמתנחל ה״נורמלי״

הרכב של מוסטפא לאחר המארב של נערי הגבעות

18 שנה אני נושא שלום בדרום הר חברון. במהלך השנים סומנתי לא פעם כ״אויב העם״, ״בוגד״, ״משת״פ״ או ״ג׳סוס״ — מכל הצדדים. רק משום שהייתי מוכן להיפגש עם כולם. להקשיב לכולם. לדבר עם כולם. לא כדי להסכים — אלא כדי להבין.

פגישה עם אדם אינה הסכמה עם דעותיו או מעשיו. פעמים רבות סיימנו שיחה כשהדבר היחיד שהיה בינינו משותף הוא ההבנה שאנחנו רואים את המציאות באופן הפוך לגמרי. ובכל זאת — נפגשנו.

אמא שלי חינכה אותי, באופן חילוני, על ״ואהבת לרעך כמוך״ ועל ״מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך״.מאז גיל שש דעותיי לא השתנו מאוד; מה שהשתנה הוא האומץ לומר אותן בקול. הבנתי שאם אשמור את דעותיי לעצמי, אין לי זכות להתפלא שכך נראה העולם.

מי שזורע שלום בליבו — יפגוש שלום.

מי שזורע שנאה, פחד ומלחמה — יפגוש אותם במציאות חייו.

מתוך המקום הזה ניסיתי להקשיב לשני הצדדים ולחפש דרך לתפור את הקרע. כשאוחזים רק בצד אחד, אי אפשר להגיע לשלמות — והמילה ״שלמות״, כמו ״שלום״, נובעת מאותו שורש.

לצערי, אינני יכול לומר שהמאמצים הללו שינו את המציאות מן היסוד. בכל פעם שנזרע זרע קטן של אמון, תקווה וביטחון — הגיע גל של שנאה שעקר את נבט השלום הרך שצמח בינינו.

ואז הגיע ה־7 באוקטובר.

שטפון, צונאמי, רעידת אדמה והוריקן יחד.

אנשים שפעם עוד יכלו להקשיב החלו לדקלם מנטרות של פחד, שנאה וחוסר אמון. במקום שמוחמד ידבר עם משה ופאטמה עם שרה — התחיל דיבור ״עליהם״.וכשמדברים על ״הם״, קל מאוד להדביק תוויות, פחדים וסיפורים. קל הרבה יותר למחוק אנושיות. התקשורת, הפוליטיקאים והקיצונים מכל הצדדים מזינים את המקום הזה שוב ושוב — מקום שבו קשה מאוד להנביט שלום בלב.

בשיחות שלי עם פלסטינים ועם מתנחלים שמעתי שוב ושוב כאב עמוק, פחד קיומי, ייאוש וחוסר אמון. אל תוך הריק הזה נכנסו קבוצות קיצוניות שפועלות, לעיתים, תחת גיבוי של מערכות שלטון שלמות — משטרה, צבא, מנהל אזרחי, בתי משפט וממשלה.

גם אנשים שבעבר האמינו בחיים משותפים נסחפו אל רוח ההקצנה שנושבת כאן.

אחרי האובדן של אילאיל, אשתי, ובצל זוועות המלחמה, הרגשתי שאני הולך וטובע תחת גלי השנאה מכל הכיוונים. הייתי חייב להזין את עצמי בטוב כדי לא לאבד את הלב. לכן נסעתי למנזר פלאם וילאג׳ בתאילנד, כדי לנקות מעט את העצב והייאוש, ולהיזכר באכפתיות, באהבה וביכולת לקבל גם את מי שאינני מסכים איתו.

לשמחתי, חברים ישראלים ופלסטינים שיצאו איתי לדרך ממשיכים לשאת יחד את המשא הזה ולעבוד למען האנושיות שבתוכנו.

היום אני יוצא לתמוך במרחב פלסטיני־ישראלי משותף במנזר רחוק מכאן. נציף שם את הכאב, וננסה לתרגל פיוס ברוחו של נזיר הזן הווייטנאמי Thích Nhất Hạnh.

ביום חמישי האחרון נסעתי להיפרד מחברים במאספר יטא לפני עזיבתי. רגע לפני שיצאתי מאחד הכפרים, הגיע אמבולנס של הסהר האדום שלא הצליח למצוא את דרכו למקום אירוע. מכיוון שאני מכיר היטב את האזור, ליוויתי אותו לשם.

כשהגענו ראיתי את מוסטפא*, חבר שלי, ועוד שני אנשים שוכבים פצועים על הקרקע. לדבריהם, נערי גבעות רעולי פנים ארבו להם: חסמו את הדרך בסלעים, ניפצו את שמשות הרכב, היכו אותם במוטות ברזל, לקחו את מפתחות הרכב והטלפונים — ונמלטו לעבר אחת החוות באזור מצפה יאיר.

ובכל פעם שניסיתי בשנים האחרונות לדבר עם ״המתנחלים הנורמליים״ — אלה שאני עדיין מאמין שהם הרוב — ולעודד אותם להשמיע קול ברור נגד האלימות, שמעתי שוב ושוב תשובות כמו:

״אתה לא מבין מה אנחנו עוברים״.״כולם זזו ימינה״.״אם אדבר — יחרימו אותי״.

ועצוב לי.

איך עם שעבר שואה — עם שיודע מה המשמעות של עולם שעוצם עיניים ושותק — לא קם על רגליו האחוריות מול גילויי קיצוניות ואלימות כאלה?

הכאב על מה שקורה לנו כאן חוצה מחנות. הוא לא שייך לימין או לשמאל, לדתי או לחילוני, ליהודי או לפלסטיני. הוא מרסק משהו עמוק בקיבוץ הגלויות, בחלום של היהודי הנודד שביקש סוף־סוף בית.

ואולי הכאב הגדול ביותר הוא זה: שאנשים המאמינים ב״ארץ ישראל השלמה״ שוכחים לעיתים ש״שלמה״ פירושה דבר המכיל את כל חלקיו. שמתוך שלמות יכולה לצמוח גם שלום.

כשמנסים למחוק כל מי שלא חושב בדיוק כמונו — בסוף אנחנו מוחקים גם חלקים מעצמנו.

באחת הסדנאות שלו הרים טיך נהאת האן מקל ואמר:״נניח שאיננו אוהבים את הצד השמאלי של המקל, ולכן אנחנו שוברים אותו״ — והוא שבר.״אבל מיד נוצר שמאל חדש. ואם ננסה לשבור את הימין — מיד יופיע ימין חדש. ואם נמשיך כך שוב ושוב, בסוף לא יישאר מקל בכלל״.

כולי תקווה שעוד נלמד להכיל. להקשיב לכאב ולפחד — שלנו ושל אחרים.

ליצור כאן סיבות טובות לחיים שווים, חופשיים ובטוחים לכולם.

אם תרצו להצטרף לנושאי השלום של דרום הר חברון כיתבו לאסי.                                                                  

אנחנו משתדלים לעזור גם לכל מי שעבר פוגרום ולהביא אור בתוך החושך, להביא תקווה ואפשרות אנושית לשלום.

כל תרומה שלכם מחזקת את הלב האנושי של כולנו -תודה.

באהבה ובכאב,

איל

*מוסטפא הוא שם בדוי כדי להגן על חברינו.