ביקור בהר חברון
למי שצריך רק את השורה התחתונה שלי אז ככה:
1. חזרתי כואבת כי הבנתי שוב שמה שמרחיק אותי שנים רבות מהיהדות שלי זה דתיים, לאו דווקא הכי קיצוניים.
2. חזרתי כואבת כי הבנתי שהדת פה חזקה כל כך בשני הצדדים. אנשים שמאמינים באלוהים יש להם סבלנות ברזל וכוח סבל.
סבל וסבלנות. מילים שעלו לי כששמעתי את הסיפורים של האנשים שחיים שם.
אפרט קצת: בשבת האחרונה הגעתי לחבל ארץ היפה ביותר שראיתי פה. ארץ לא נודעת שלא הייתי בה אף פעם למעשה. שטח ABC אני כבר לא זוכרת איפה היינו. נפגשנו שישה אנשים סקרנים ופתוחים עם איל שני בצומת מיתר. משום עברנו לג'יפ שלו והוא הוביל אותנו ביום המיוחד הזה. אני שנים עוקבת אחר מפעל חייו ומלאת הוקרה על המאמצים שלו. איל מגיע לדרום הר-חברון כבר 14 שנים, כל שבוע, ומחפש את המפגש האנושי. את הכוס קפה בשתיקה מול הנוף. אין לו יומרות לפתור את הסכסוך המדמם הזה והוא בעיקר טוב בהקשבה. איש יפה מבפנים ומבחוץ, חיוך מאיר ולב גדול. באמת טיפוס מיוחד.
מן הסתם איל מתקבל יותר באהבה בצד הפלסטיני. ביקרנו אצל ארבע פלסטינים ומתנחלת אחת וזה די משקף את המציאות הכואבת הזו . איל לקח אותנו לבקר בבית של מתנחלת ממצפה יאיר אשר רוצה להכיר את השכנים הפלסטינים שלה. היא עוף נדיר ומוזר ביישוב בו היא חיה. היא אירחה אותנו בשבת בחופשיות בלי להסתיר דבר מחמשת ילדיה או מהשכנים. אמיצה כזו עוד לא פגשתי. הבית שלה רחב ידיים, יושב על קצה המצוק ומשקיף לנוף עוצר נשימה עם פה ושם מראה פחונים של שכניה הפלסטינים.
"חשבתי שאני גרה עם נוף פתוח... עד שראיתי את היופי הזה".
בצד הפלסטיני היינו אצל ארבע משפחות. עמאר אירח אותנו באוהל שבו הוא חי בשטח שהוא רועה ועובד, גם המשפחה שלו שם אתו. לכולם יש ניידים חכמים וזה הרגיש כל-כך קצוות של מציאות: לחיות בתנאים של פלאח, כמו במדינת עולם שלישי, עם ילדה מתבגרת שמחוברת לנייד. הילדה שלו הראתה לנו רקמות יפות שהיא עושה וזה נתן לרגע עוד פיסה של שפיות וחיבור שהרי כולנו רקמה אנושית, וכו' (וואלה כבר לא יודעת לגבי זה, ימים מוזרים עוברים על כולנו).
אחר-כך היינו בבית מודרני יחסית אצל סאלם ומשפחתו בכפר א-תוואני, מתחת לחוות מעון.
לפני שנה סאלם וסמדר הגיעו (דרך איל) אליי לסטודיו, למפגש לא שיגרתי - מתנחלת, פלסטיני שכן שלה ומארחת חילונית ממרכז הארץ. בת דודה של סאלם חולמת להיות נהגת מונית כדי לעזור לנשים פלסטיניות, אשר אסור להן לעלות על מוניות עם גבר ובכך הן ממש מנועות תנועה לא רק מכיוון הצבא אלא גם בתוך הכפר והקהילה שלהן.
משם המשכנו לכפר ג'ינבה לבקר את מוסא ואישתו. בדרך אליהם ארבעה חיילים במחסום עיכבו אותנו חצי שעה כדי לקבל אישור כניסה, הילדים החמודים הללו בני 18 כולה הכינו לי קפה שחור והיו אדיבים. צילמתי את הדגל שמתנפנף שם קרוע במחסום הזה. כה סימבולי לימים אלו.
מוסא חי במערה. כן, כן. הכול מסביב הרוס או מועד להריסה. מבנה מגורים ארעי שנראה כמו מיועד לצאן משמש אותם למגורים וגם זה עם צו הריסה, ולכן הם חיים במערה, שהוכשרה למגורים על ידי אבות אבותיו.
מוסא סיפר על הבירוקרטיה המסובכת והמתישה . האמת, בכל בית שהיינו, זה היה מוטיב חוזר - ההתשה הבירוקרטית. מאיפה יש לו כוח סבל כזה? הוא בן 70 פלוס...
מן אללה, תשובה קבועה.
סיימנו עם ארוחה אצל סולימאן, בדואי פלסטיני שאיל הצליח לסדר לו עבודה במשתלה אצל מתנחל. זה הישג לא קטן, והוא גם מחזיק שם מעמד.
סיפורי הצלחה קטנים כאלו מזינים את ההתמדה של איל.
על הדרך ראינו ילדים רועי צאן, איל עצר וקרא בערבית לילד בן 10 שאותו הוא לימד לנגן על אוקרינה. שניהם ניגנו יחד. חיבור דרך מוסיקה. מחזה כל-כך סוריאליסטי, עם נוף מטורף מסביב.
חזרתי קצוצה ומותשת עם ראש מלללא מחשבות ולב מללא רגשות ובעיקר עצב על אדמה כל-כך יפה ורחבה עם שטחים ענקיים לא מיושבים בכלל וכולם רבים עליה.
מניחה פה תמונות משם. זה באמת הרגיש כמו יום בחו"ל אבל בלי הכיף של חו"ל.
תעקבו אחרי איל, תתרמו לו. כל שקל עוזר לו קצת במפעל חייו שכבר תופס יותר מיום בשבוע. אין הרבה כמוהו שבאמת רק מקשיבים ולא מתיימרים לפתור את הקונפליקט.
ימים טובים
אוהבת,
עוד רשמים על אותו היום מזויות אחרות: