השבוע הוא חלם שיצליח לעזור לאביו, לטפל טוב בעדר. אינשאללה ייוולדו באביב הרבה טלאים ואז תהיה שמחה גדולה מהחדש שנולד ומנכס המשפחה שיגדל. זה יאפשר חיים טובים יותר, טיפול רפואי למי שצריך מהמשפחה, ואולי גם יאפשר לשלוח את אחת מאחיותיו לצאת ללימודים, להרחיב אופקים ולעזור למשפחה בהישרדות היומיומית.
ואז, בתוך החלום, עוז הרגיש משיכה עזה בזרועו ופתאום מצא את עצמו מוטל בפתח המערה והחלום על עתיד ורוד התנפץ לרסיסים. בפתח עמדו חיילים, שהוא לא הבין איך הגיעו לשם, כי הוא חלם, כלומר ישן. רק הוא ואחיותיו היו אז בבית (במערה). החיילים ציוו עליו להביא את הנשק שאביו מחזיק.
"על מה אתם מדברים?" שאל. "איזה נשק?"
"כזה" הראה חייל אחד על נשקו.
"אין לנו כזה דבר ולא היה אף פעם", ענה עוז.
"לא יכול להיות" השיבו החיילים. הם קשרו את ידיו ועיניו ונכנסו לתוך המערה עם כלב, כדי שיריח בין שקי הקמח והעדשים איפה אבא של עוז מסתיר נשק. הכלב, שנחשב חיה טמאה עבור המוסלמים, לא פסח על אף שק של אוכל ואפו נדחף לכל השקים וכן למזרונים, לבגדים ולכלי הבית.
כשלא מצאו את מבוקשם גררו החיילים את עוז קשור עיניים וידיים עם חבל ונשק מוצמד לגב, למערה בה גרה סבתו בת ה- 75. אישה מבוגרת שאינה בקו הבריאות. הם איימו שלא ישחררו אותו, עד שיביאו את הנשק של אביו. אף מבוגר לא היה אז באותו זמן במקום, הסבתא החלה לבכות, וליבה הלם בחוזקה לראות את נכדה מושפל ומפוחד כל כך.
גם בביתה, לא נמצא הנשק ואחרי איומים, שהושלכו לכל עבר, הלכו החיילים כלעומת שבאו. מאז, עוז לא ישן טוב וקם כמה פעמים בכל לילה, לבדוק מה שלום הכבשים שלו.
פגשתי אותו אתמול. עיניו מושפלות לאדמה, תחושת כעס ועצב אין סופיים על פניו. הוא עצר את הדמעות, כדי לנסות להיראות "גבר". ניסיתי לנחם אותו, להגיד לו שמי שהיה חלש בכל הסיפור הזה, אלו החיילים שלא היו מסוגלים לפעול ללא שנאה ואלימות.
הוא הקשיב והרכין את ראשו, ללא מילים.
ואנחנו, אנחנו חיים בפריבילגיה של עולם חומרי, כשיש לנו כל שאנו צריכים ליום-יום שלנו. אומנם אנחנו עמוסים בחדשות הקורונה ובפוליטיקאים שמשלחים אמירות שונות, חיים בין סגר אחד לשני, בין שמועות לעובדות שאינן ברורות, אך עדיין – יש לנו ביטחון יחסי בחיינו. מה שאולי אנו שוכחים לפעמים, הוא את המרקם העדין של חיינו באזור הזה - המצב שהיה כאן לפני קום המדינה, היה כאן לפני הקורונה ויהיה כנראה גם אחר כך.
אולי אנו שוכחים לפעמים, שאנחנו לא חיים בוואקום; השכנים שלנו חווים סבל, וכל הזמן הם צריכים לוותר על זכויות האדם הבסיסיות שלהם. דעתם כמעט ולא מושמעת ונדחקת בידי התקשורת והפוליטיקה ל"פינת הדברים הלא חשובים".
אולי לפעמים אנחנו גם שוכחים, את ההיסטוריה של העם היהודי - שבכל דור ודור "עומדים עלינו להשמידנו" ובכל זאת, הצלחנו להקים כאן בית. בינתיים הבית עומד, אם אנחנו נצליח לא להרוס את כל מה שסביבנו ונפתח את הלב לראות קצת יותר רחוק מבועת חיינו היומיומית.
את הסיפור הזה לא יספרו לכם בחדשות. כי אף אחד לא נהרג או נפצע פיזית. אפשר גם להמשיך לבסס מדינה שלמה עם קונפליקט מלא אינטרסים שיוצר הפרדה, ביטול האחר והשתלטות. כל זה, במקום לבסס שלום אמיתי, קשר אנושי והבנה.
קראתי כאן לילד עוז, כי ראיתי גם את עוז נפשו וגם את דמעת עצב החיים בזווית עינו.
גיבור אינו בריון מסוקס בעל כוחות אימתניים, אלא מי שיכול לראות את כאבו של האחר כאילו היה שלו ולהזיל דמעה.
אני מקווה שעוז יוכל להבריא מהטראומה בהקדם ולשכוח מהשנאה שחווה. בדרך כלל אני מתאמץ לכתוב לכם חדשות טובות שמביאות תקווה ואופטימיות לסיכוי שלנו בשלום וחיים טובים יותר, אבל עכשיו המצב מחריף ואינני יכול להתעלם ממה שקורה ממש כאן אצל השכנים שלי, ואף אחד לא מספר לנו.
אני מקווה שלא אצטרך לספר לכם עוד סיפורים כאלו ובאמת נוכל לעזור זה לזו לחיות כאן יחד נכון וטוב יותר.
עם דמעה וצביטה בלב,
איל
"מכיוון שהסבל הוא אינסופי אנו יכולים לשנותו.
מכיוון שהאושר הוא אינסופי אנו חייבים ללמוד איך להזין אותו "
טיך נהאת האן