ביקור בדרום הר חברון, יום חמישי, 4.8
כתבה: עידית פורת, תוספות אילאיל ואיל
קיץ, חם, השמש יוקדת, אין לאן לברוח. אני אחרי ימים של עבודה פיזית מאומצת, המוח והגוף מתאדים. בכל זאת, אני מחליטה לנצל את היום החופשי שלי ולהצטרף לאילאיל ואיל לביקור בדרום הר-חברון. מזמן לא היינו והרבה השתנה. חלק מהאזור הוכרז כשטח צבאי סגור ותהינו אם בכלל נוכל להיכנס. נפגשים במיתרים, אילאיל עוברת לרכב שלי, נוסעות יחד, זה משמח אותנו, יש הרבה על מה לדבר.
באחד היישובים הראשונים, עוצרים באוהל, איל ואילאיל פורקים מהטנדר מסך טלוויזיה ענק שמישהו תרם, יאללה מקימים קולנוע במאהל מחזה סוריאליסטי, עבר והווה, מסורת וקדמה, עליבות והתחדשות משמשים בערבוביה במיקרוקוסמוס הזה.
אנחנו משאירים את הרכב שלי וממשיכים לישובי מסאפר יאטא. הדרך בינתיים פתוחה, ואנחנו מגיעים לבית של אחת המשפחות. האישה המקסימה ששם מקבלת את פנינו בחיוך ובחיבוק, ואנחנו יושבים איתה ועם בעלה. המקום מקסים, הרוח מלטפת ונעים בחדר המאוורר. מתקשרים לחברה שגרה בהתיישבות יהודית באזור, ושתי הנשים, זו הערבייה וזו היהודייה, שולחות דרישת שלום זו לזו. הן מכירות כבר מהעבר (תוכלו לקרוא על מפגשן כאן וכאן). אנחנו נפרדים ומשם ממשיכים פנימה יותר, לתוך השטח שמוכרז כ"סגור". הדרך לא פשוטה אבל איל מנווט כיליד המקום. איל ואילאיל מספרים על "בית הקפה" של ילד מהסביבה, שבטח עוד מעט נראה, מקום פשוט שאותו ילד הקים בעצמו והחל למכור בו קפה לעוברים ושבים (אפשר לקרוא כאן על בית קפה באמצע המדבר). כבר מרחוק הם מזהים את המקום, אבל אוי! במקום יריעת הניילון הפשוטה שהייתה שם והצמיג שבתוכו ישב טרמוס הקפה, יש שם עכשיו דגל ישראל ועוד דגל של יחידה צבאית, שמתנוססים להם בגאווה, לצד צילייה זמנית ושער מתכת פשוט שסוגר את הדרך. ממש "גבעת חלפון".
אנחנו עוצרים מול המחסום ואילאיל ברכות ובנועם האופייניים לה יורדת מהרכב, מברכת את החיילים ושואלת בעדינות - אולי בכל זאת נוכל לעבור? החייל שמפקד על היחידה שם סבלני, אדיב, נעים הליכות גם הוא, שואל אותנו שאלות, מבקש תעודות זהות ומבטיח לבקש אישור מהחמ"ל. זה לוקח זמן... חם... איל מבקש ממנו רשות לחתוך בדרך צדדית, אל הבתים הסמוכים, בכפר קטן שאנו מכירים כאן באזור עד שיתקבל האישור להמשיך על הדרך הראשית. אנו מקבלים את רשותו ומבטיחים שלא להמשיך מעבר לבתים הקרובים. אחרי ביקור בבתים הקרובים, נחזור ונראה אם יש אישור להמשיך. יש משהו מרגש באמון שנוצר בינינו לבין החיילים, ואנחנו נוסעים בדרך משובשת, ומגיעים אל אזור שבו היו הרבה הריסות.
מכל עבר אנו רואים את שאריות הבלטות, הגדרות, הפח הגלי, המונחים בערימות סביב, סביב. נכנסים אל אחת המשפחות שגרה במערה, ושם מציעים לנו כמובן קפה, תה. הפעם אב הבית מכין ומגיש... בזמן שאשתו יושבת ומדברת איתנו, תיסלם! איל מוביל את השיחה הקולחת בערבית, עם הרבה אמפטיה, הומור וחן.
משם ממשיכים אל משפחה אחרת, כשאת פנינו מקבלים הרבה ילדים, במגוון גילאים. הם מובילים אותנו אל המערה בה הם גרים. קריר במערה, נעים ביחס לחום שבחוץ. שם אנחנו משחקים עם הילדים בשלל משחקים קטנים שאיל מוציא ושמחת המפגש מורגשת. לרגע אפשר לשכוח שאנחנו יושבים ברגעים אלו בתוך שטח צבאי סגור, עם אנשים קשי יום, שהמשך חייהם בבית שלהם מוטל בספק. אנשים שאין להם לאן ללכת אם יכריחו אותם לצאת, לעזוב את האזור, שהוכרז לאחרונה כשטח צבאי, למרות שחיות שם משפחות שלמות...
אנחנו נפרדים וחוזרים אל המחסום עם החיילים. לפנינו שלושה רכבים של האו"ם. עומדים ומחכים. החייל נעים ההליכות, שמקודם טיפל באישור עבורנו, בא אלינו לספר שחמש דקות אחרי שנסענו קיבלנו אישור מעבר, אבל עכשיו הוא לא יכול להעביר אותנו כי צריך לטפל קודם ברכבים של האו"ם.
מחכים... חם... אנחנו מרגישים בתוך אבסורד מוחלט; מתבוננים על החיילים החמודים האלו שתקעו להם נשק ביד והציבו אותם "בחור" הזה, בחום הזה, כדי למנוע מעבר אל אזור מיושב באנשים פשוטים, רועים, שחיים כאן זמן רב. למעשה כל האזור כאן הפך למעין "בית כלא" אחד גדול - שטח הררי יפה, אך סגור מכל עבר, בחפירות עמוקות שעשו פה לא מזמן, בגדרות ובמחסומים.
אנחנו מסתכלים על החיילים שיושבים פה ימים רבים בחום הזה, היצר ההורי מתעורר ואנחנו מצטערים שלא הבאנו לחיילים צ'ופרים. מקווים שאכן יתנו לנו לעבור, עכשיו כשיש פה את רכבי האו"ם. לבסוף אחרי המתנה ארוכה יש אישור. הרכבים לפנינו נכנסים וגם אנחנו אחריהם.
מגיעים לג'ינבה, ל"מרפסת" – מבנה מאולתר שצופה על הנוף. שם מקבלת את פנינו אישה מבוגרת חביבה, היא יושבת לה כל היום במרפסת, וצופה על הנוף. מה יש לה לעשות? היא מוזגת לנו תה מתוק ואנחנו מצטרפים אליה, צופים גם אנחנו על הנוף המדברי השקט לכאורה, שדרכים חדשות חרצו אותו. חתכו בהר כמו צלקות. צופים על הבסיס החדש שקם, והפך לחלק מהנוף כאן. על כלי הרכב הכבדים שממשיכים לעבוד כשהם יוצרים את החפירות העמוקות שמונעות מעבר. בתוך השיחה עם האישה אנחנו שואלים אותה - כיצד מגיע לכאן עכשיו מזון כשכל הדרכים סגורות? התשובה שאנחנו מקבלים משאירה אותנו רגע בשתיקה. אכן, לא מגיע מזון. מסתדרים עם מה שיש – יש קמח, שמן זית, תה, סוכר. מסתדרים. איל ממהר אל הרכב – נדמה לו שנשארו שם כמה קופסאות שימורים מאיזה טיול. הוא מביא את הקופסאות שנשארו ונותן אותן לאישה המבוגרת. לוקח לכולנו רגע להבין את מה ששמענו הרגע – כן, אנחנו יושבים כרגע באזור סגור, אזור שנמצא במעין מצור - אין אספקת מזון טרי, מסתדרים עם המזון היבש שעדיין יש, ומי יודע מה יהיה בהמשך. כשאנחנו ממשיכים אל משפחה נוספת באזור ההבנה הזו ביחס למצוקה במזון מחלחלת.
אנחנו קופצים למערת מגורים של משפחה נוספת, ההורים לא נמצאים, וכך גם רוב בני הבית. כולם ביאטא, כי אחת הבנות מתחתנת מחר. אנחנו יושבים עם חבורת נערים חמודים בני 16 עד 19 ומדברים על המצב. גם הם מספרים שיש בבית רק מצרכים בסיסיים, יבשים ואין אספקה סדירה של מזון. בשלב מסוים איל מוציא את חבילת הבלונים שלו שמיועדת לרוב לילדים קטנים ומחלק לנערים. רגע של צחקוק ו - אשכרה! כולם מנפחים! כולל איל, הילד הנצחי. בשלב מסוים מתקבלת תמונה סוריאליסטית, מצחיקה כל כך: ארבעה נערים וגבר עם שיער לבן, יושבים עם בלונים מנופחים בצבעים שונים, בתוך מערה ומצחקקים. נו תגידו - מה זה אם לא שלום?
כשאנחנו בדרכנו חזרה אנחנו אומרים בקול - בעוד שבועיים אנחנו מנסים להגיע לכאן שוב, לג'ינבה הנצורה. ואז נביא אתנו בעיקר מצרכי מזון, גם דברים יבשים שיחזיקו מעמד – אורז, קטניות, שימורים, וגם פירות וירקות טריים, אולי קצת צ'ופרים לילדים.
למי שרוצה לתמוך ביוזמה הזו – אפשר להעביר אלינו מוצרים או כסף בעבורם ואנחנו נקנה. מקווים שגם בעוד שבועיים נצליח לעבור. הניסיון הפעם הראה לנו שכשמבקשים באופן נעים ומחכים בסבלנות, אפשר גם לעבור. ואם לא? בטח החיילים ירשו לנו להשאיר עבור התושבים את המצרכים במחסום. ומי יודע? אולי המצור יפתח ואפשר יהיה שוב לנוע בדרכי המדבר לבקר את האנשים שחיים בו?
אמן
עידית, אילאיל ואיל