חמישי בבוקר. זה למעשה, תמיד מתחיל יום, יומיים ושבוע לפני, ומסתיים כמה ימים אחרי. בפנים, בתוכי. ההתרגשות לקראת המפגש. החשש. אפילו הכאב כבר מתחיל להיות מורגש. וגם ציפייה, וחשק, סקרנות ולב מתרחב.
אני יוצאת לפגוש את שכניי, שוב. אותם שכנים שעד לפני מעט זמן, לא יכולתי לראות. לא יכולתי. לא ידעתי איך. והנה, נפתחה לי דלת, נפתח חלון ואני יכולה לראות עיניים, לחבק ולנשק לחיים. לצחוק יחד. וגם לבכות.
שכנה יקרה שלי, כמה ששמחתי לראותך שוב, כעבור שבועיים. כמה טוב היה לי לראות פנייך. כמה אהבה שלחת לעברי בחיוכך. זה הרס אותי כמעט. הגעתי אלייך עם המשקפת, כפי שהבטחתי. אורו עינייך. יצאנו יחפות לנוף הפתוח אל עבר ביתי. הראיתי לך איפה הבית שלי, על ראש הגבעה. זה הבית שלי. מחר בשמונה בבוקר, יוצאות עם המשקפות לנופף לשלום, בוקר טוב. סיכמנו וצחקנו בקול. חזרנו אל חדר הנשים, נולד לך נכד. שאלת אותי איך הילדים שלי? כמה חיוך. כמה אהבה. הוצפתי. הילדים מציירים על הריצפה עם מליה, גוזרים בחדווה, ואני מתבוננת, מקשיבה. ואנחנו צריכות ללכת, לביקור הבא. בשילוב של הקלה וצער אנחנו נפרדות. את מחבקת ומנשקת אותי בחום ולוחשת לי באוזן- איי לאב יו. נעתקה נשימתי. איי לאב יו! צחקתי ואמרתי אלייך. אהבה מילאה ושטפה אותי.
עברנו אל כפר אחר, חדש לי.
שוב פני אישה מאירות אלי, מקבלות אותי בברכה, בחיוך מקומט ויפה. חיוך שאינו מכיר עדיין את פניי. והנה נפגשות לראשונה. בביישנות וסקרנות. ישבנו בחדר, סבתא על המיטה, חולה. אייל ניגש לטפל, לדקר, לעסות. ואנחנו יושבים במעגל סביב. אייל מספר לך שאני שכנה. אום אל עראיס את אומרת. אםהחתונות. ככה אתם קוראים ליישוב שלי, כי מספרים, שבימי התורכים היה לילה אחד שבו התקיימו שבע חתונות במקביל על ההר הזה ושבע מדורות דלקו. בחיוך על פנייך שאלת את אייל בערבית שלא הבנתי- אז למה אתם סוגרים לי את הדרך? נדקר לי הלב. התביישתי. לא מיהרתי לענות או להגיב. באתי להכיר ולפגוש, והנה זה מה שעולה. שתקתי מעט והשבתי- אני מצטערת.
פשוט, מפחדים. לא מכירים את מי שעובר ליד היישוב שלנו אז מפחדים. אז סוגרים את הדרך. הכל מכל כך הרבה פחד. חייכת אלי והנהנת בהבנה וחוסר אונים. ואני שתקתי. הוצפתי פתאום. הצטרפתי למליה על הרצפה עם הילדים והציורים. ציירתי לי ודמעות התחילו יורדות מעיניי. הענווה והאצילות הציפו אותי בכי. באיזה חיוך היא מקבלת אותי, מגישה לי פיתות וזיתים, איזה חום קורן מעיניה. אלי, זאת שעד לפני כמה דקות היתה המתנחלת הפוגעת, המזיקה והמפחידה שחוסמת לה את שביל הגישה אל הבית. וברגע אחד, או כמה רגעים, הוחלף מבטה אלי. כי עינינו נפגשו. והכרנו. איזו ענווה לשנות ככה את המבט וההבנה, בניגוד לכל מה שאנחנו לומדים ויודעים משחר ילדותנו, ברגע של מפגש. אל מול היש המתקיים עכשיו ולא מחשבות והנחות דעת.
תודה על כל לב פתוח, שם במרחב.