"אדמה בלי בני אדם"
יום חמישי 22 לאוקטובר 2020
יצאתי עם מליה. הגענו לכפר של חסן שמחכה להולדת בנו הראשון. יש התרגשות וקצת לחץ לקראת הלידה. הורי אשתו הגיעו באותו זמן איתנו ולכן הוא החליט להישאר איתם ולא להצטרף אלינו. משם חצינו עם טנדר השלום את גב ההר וירדנו למרגלות ההר לכפר קטן ושכוח בלב המדבר.
הגענו לעבדללה בפעם הראשונה .השבוע הרסו לו שתי סככות מחסה לכבשים וחדר מגורים. הוא שקט ומאופק ואחרי השתתפות בצער ההריסה דיברנו על החיים. הוא נשוי לשתיים אך ללא ילדים. כל מי שדיבר איתי על זה, מדבר בעצב ובבושה. הוא נפתח קצת כאשר מבין שאולי אוכל לסייע לו. בינתיים מליה מדברת עברית ואשתו עונה בערבית ושתיהן שמחות על האפשרות להיות יחד. מידי פעם אני מתרגם אבל כייף לראות איך הנשים משאירות הכל מאחור ופשוט נפגשות כבנות אדם. אצלנו הגברים יש טקסים, שלבים של הפשרת האמון- משהו אחר.
מליה מוצאת בערכת הצמחים שלה צמח שיכול לעזור לו ואחרי חששות רבים הוא מחליט לנסותו. אני רוצה לתת דברים שהבאתי שאולי יעזרו והוא כמעט מסרב בתוקף.... כאילו אומר: "אני חי בטוב, לא צריך כלום –אללה מלמעלה רואה ודואג לכל מחסורי".
משם המשכנו לעומר, שכן שלו שאני מכיר מזמן. אחרי שכל אחד מספר על משפחתו ואני מדבר עם ביתו הצעירה שמסתבר מדברת אנגלית די טוב.
אני מביא ספר ילדים באנגלית על ריקוד עם ציורים ואנחנו קוראים בו יחד. היא יודעת לקרוא ומהר, ואני מתעכב איתה גם על המשמעות. אחרי פת לחם בשמן זית וזעתר אנו נפרדים מהמשפחה וממשיכים לכפר שכן לבית יוסוף שם היו הריסות לפני מספר חודשים.
אנו מוצאים את אחת הבנות מערבבת בטון לבנית הסככה לכבשים במקום זו שהרסו. גופים אירופאיים תרמו שירותים וחומרי בניה ויוסוף ומשפחתו עובדים יחד כדי להחזיר את החיים למסלולם אחרי ההריסות.
במערה ,מליה מוציאה קופסא עם חרוזים וכל הבנות מתקבצות בשמחה להכין שרשרות. האבא קורא ל"בנאית" שתעשה הפסקה ותכין גם לעצמה שרשרת. בהתחלה היא מסרבת בביישנות אבל אחר כך היא נראית שמחה להיות עם אחיותיה והחרוזים.
יוצאים משם ובדרך רואים כמה גרוטאות על אם הדרך, מליה מעירה את תשומת ליבי שיש שם ילד שוכב בין הדברים. תוך רגע קופץ אלינו נער כחול עיניים ומזמין אותנו "לבית הקפה" שלו. "בית קפה" ? ,אנחנו תמהים. איפה ? הנה, הוא מראה על צמיג שבתוכו מונחים טרמוסים וכמה כוסות חד פעמיות. מי קונה ממך קפה באמצע המדבר ? אני שואל, "מי שעובר"! הוא עונה בחיוך, ואז מגיע טנדר של בדואים שמביאים מתכת, שאספו למכירה. הם נעצרים ומבקשים ממנו קפה לקחת לדרך.... כאילו שהעולם נותן לי תשובה לכל מה שתמוה. אחרי חילופי דברים מסתבר שהוא מיאטה ויש לו משפחה בכפר השכן. אנחנו משחקים איתו קצת בכדור שנתנו לו במתנה, ונותנים בלונים לאחיו הצעירים. מליה מציעה שנקנה ממנו קפה אפילו אם אנחנו לא שותים ואנחנו תורמים מעט לייזם הצעיר, נפרדים וממשיכים.
מגיעים לאיסמעיל שלפני כחודש הרסו לאחיו בית וסככת כבשים. הוא מברך אותנו לשלום בסוכת האורחים ואומר לי "זהו, עוד שבוע הורסים לי את זה ". אבל למה אני שואל , למי זה מפריע, אני יודע הוא אומר : "זאת מדינה שרוצה אדמה בלי אנשים, בלי בני אדם".
אני חוזר על המשפט הזה שוב – כמה המילים חזקות בדרך שאמר אותן: "אדמה ללא בני אדם...". הוא מספר שהגב כואב וכעבור רגע אנחנו בתוך טיפול שיאצו. אשתו בהתחלה מפחדת ש"אשבור" לה אותו אבל כשמסיימים, ויש לו ניצוץ בעיניים והוא מחייך אליה ואומר: "וואלה יותר טוב !" היא אומרת: "מתי תבוא עוד פעם, אם זה עוזר למה לא תבוא שוב בשבוע הבא" ?
אנחנו ממשיכים לעוד חבר בדואי ועוד אחד אחר ואז מגיע ילד מתנשף ואומר: "תוכל לבוא לטפל בסבתא שלי חאג'ה עידה , היד כואבת לה". מליה ואני מסיימים את ארוחת הערב השלישית לאותו היום... ופוגשים בחג'ה. היד כואבת לה ואנחנו מטפלים בה יחד. מליה מכינה שמן לכאב. אני שם מחטים ושר בצלילים עליאיים.
בדרך הביתה עוברים אצל חסן , לו יש כאב ראש ואשתו מאוד לחוצה . אני מטפל בו במרפסת ומליה נכנסת לבית עם אשתו ואמא שלו. אחרי כשעה אין כאב ראש ואשתו מגיע עם חיוך מאיר על העיניים -מרגישה הרבה פחות לחוצה.
כשמגיעים הביתה חסן מתקשר לשאול לשלומינו –הייתה תאונה גדולה ליד סוסיא -רק רצה לוודא שהגענו הביתה בשלום.
שבת שלום,
איל
