"על רגל אחת": הכירו את הסיפור של שייח' סעיד/אסי שהם

תמונה ראשונה

יום חמישי אחר הצהריים.

הטלפון מצלצל. סאלם בצד השני נשמע מבוהל, אומר שירו בחבר שלו השייח מהיישוב השכן רכיז, ומבקש ממני לקרוא לאמבולנס. אני מתקשה להבין מה בדיוק קורה ואיפה ומנסה לברר עם אראלה מקבוצת הכפרים מה לעשות. חוזר לסאלם ומסתבר שהאמבולנס כבר בדרך. בהמשך מתעדכנים מסאלם ומהפעילים באזור ומבינים ששייח סעיד והבן שלו אליאס בן ה-13 הותקפו על ידי הרבש"ץ של אביגיל (בנימין בודנהיימר) בתוך החצר של שייח סעיד. הרבש"ץ חנק את אליאס, וסעיד שחשש לחייו של בנו ניסה להרחיק את הרבש"ץ ולהציל את בנו ואז הרבש"ץ ירה בשייח סעיד ברגל.

שייח' סעיד מפונה לסורוקה לטיפול רפואי.

תמונה שניה

יום שישי בבוקר.

אני מברר עם חברים מסורוקה איפה השייח מאושפז ומבין שהוא במחלקת כלי דם. אני נוסע לסורוקה ונפגש שם עם אהוד מקבוצת הכפרים ועם עוד פעיל אמריקאי מבוגר. אנחנו מבררים במחלקה ומבינים מהם שהשייח נמצא במחלקת טיפול נמרץ כללי. במחלקת טיפול נמרץ אני רואה שני חיילים ששומרים על החדר של השייח. אני מבין שהוא מורדם ומונשם אבל האחות הראשית לא מוכנה למסור לי שום פרטים לגבי מצבו כי אני לא בן משפחה (אין מה לעשות – זה הנוהל). אני מצליח בכל זאת לברר עם חברים ומקבל עדכון שלא הצליחו לחדש את זרימת הדם לרגל ועומדים לכרות לו אותה. בהמשך אני מצליח לשוחח עם אחד הרופאים הבכירים בטיפול נמרץ ומקבל עדכון מפורט יותר. ובגלל ההיכרות האישית איתו הוא גם מציע שאהיה איתו בקשר בהמשך לצורך עדכונים.

מהימצאות החיילים ליד מיטתו של השייח ומבירורים נוספים שאנחנו עורכים אנחנו גם מבינים שהשייח עצור על תקיפת הרבש"ץ מכיוון שהרבש"ץ התלונן. זו כמובן הדרך הכי פשוטה להצדיק את הירי האכזרי וברור למי המשטרה מאמינה. לא משנה שהכל אירע בתוך החצר של הפלסטיני שמתלונן כבר חודשים רבים על התנכלויות, הרס, גניבות ותקיפות מצד המתנחלים מאביגיל. מקרה קלאסי ויומיומי של תקיפות אכזריות של פלסטינים ומעצר שלהם בתואנה שהם התחילו.

בצער רב אני מעדכן את סאלם ודרכו את החברים במסאפר יטא ואת המשפחה על המצב. ומעדכן גם את הפעילים שמתעניינים במצבו. במהלך יום שישי ושבת אנחנו מתעדכנים שאכן קטעו את רגלו מעל הברך ושהוא התעורר ומתאושש. במהלך השבת התאפשר גם ביקור של עורך דין לזכויות אדם אצל השייח אחרי כמה שעות של ניסיונות להשיג אישור.

תמונה שלישית

יום שני בצהריים.

ביום ראשון היה דיון בבית המשפט בעופר בנושא הארכת המעצר של שייח סעיד ושל בנו אליאס. ריהאם, עורכת הדין המסורה והתותחית, הצליחה אחרי ערעור לדאוג לשחרר את השניים בערבות של 5000 ש"ח כל אחד.

ועכשיו ביום שני משלמים את הערבות ושייח סעיד אמור להשתחרר מהמחלקה בסורוקה ולחזור לשטחי הרשות הפלסטינית לבית החולים בחברון.

אני מנסה לברר טלפונית איך זה אמור לקרות ואיך הוא יעבור למחסום ולא מצליח. מחליט לצאת מוקדם מהעבודה ולהגיע למחלקה כדי לבקר את השייח ולברר איך הוא יעבור. אני מגיע לחדר ורואה ששני החיילים מהמשטרה הצבאית עדיין שם. הם נותנים לי להיכנס כיוון שהשייח כבר לא במעצר אבל בהוראת המפקדים שלהם הוא עדיין אזוק למיטה. אני לא מכיר את שייח סעיד באופן אישי אבל אני מציג את עצמי ולוחץ את ידו ונותן לו לדבר בטלפון עם סאלם. בערבית המעטה שלי אני מצליח לדבר איתו ושומע ממנו סיפורי חיים. הוא אומר לי שהיחס של החיילים אליו היה גרוע ושהוא הסביר להם שהוא בן אדם כמוהם אבל זה לא ממש עזר.

השייח בסורוקה אחרי הקטיעה

אהוד ואירנה מגיעים גם הם ואנחנו מפטפטים עם השייח ומנסים גם להבין מה הולך לקרות. החיילים מסכימים להסביר שניידת של מג"ב תגיע בעוד שעה או שעתיים והיא תיקח אותו למחסום. מחכים עם השייח ובאיזשהו שלב החיילים מחליטים להוציא אותנו החוצה. אולי כי זה נראה להם מוגזם שפלסטיני ידבר עם ישראלים בגובה העיניים. אנחנו קונים לו משהו לאכול והאחות מסכימה להכניס את האוכל. הזמן עובר ובסופו של דבר החיילים של מג"ב מגיעים. הם כמובן לא מוכנים לדבר איתנו אבל באיזשהו שלב מגלים שהם צריכים כסא גלגלים ואומרים לנו שהם צריכים את עזרתינו בהבאת כסא באמצעות כרטיס אשראי. בתמורה לעזרה הם מוכנים להגיד לנו שייקחו אותו בניידת למחסום מיתר. אני שואל אותם לגבי הרגל הקטועה שהשייח רוצה להשיב לקבורה ליד ביתו אבל הם לא מוכנים לשמוע ומסרבים בכלל לדון באפשרות שייקחו אותה.

כדי להשלים את סאגת הכאב והסבל, החיילים מעבירים את השייח בצורה ברוטלית לרכב הסוואנה שלהם. אני מסייע לו לעלות אבל רואה שהם מכניסים אותו אזוק לתוך תא אסיר עם ספסל ברזל. הוא יספר לחברים לאחר מכן שהוא סבל מאד מהטלטולים וחשש שפצעי הגדם יפתחו. אני נוסע בנפרד למחסום ופוגש שם את האמבולנס והחברים הפלסטינים שמחכים בהתרגשות לבואו של שייח סעיד. כעבור כמה דקות הניידת של מג"ב מגיעה והשייח עובר לאמבולנס הפלסטיני ולחבריו. הוא מברך אותם ומודה לנו ונוסע לבית החולים בחברון. סאלם סיפר לי לאחר מכן שהעובדה שהרגל לא חזרה איתו לקבורה מאד ציערה אותו וזה היה הרגע הכי קשה עבורו. אני מבטיח לנסות לסייע בכך.

תמונה רביעית

יום חמישי.

אחרי בירורים אני מגיע בבוקר לחדר הנפטרים בסורוקה כדי לקחת את הרגל הקטועה של השייח לקבורה. אני נותן את ייפוי הכוח, ממלא כמה פרטים ומקבל את הרגל עטופה בבד ובניילון. הרגשה מוזרה ומצמררת ליסוע עם רגל קטועה איתי ברכב ואני מתמודד עם זה בעזרת הומור שחור – מבצע סבתא. חושב לעצמי מה יהיה אם יעצרו ויבדקו אותי במחסום אבל זה כמובן, כמו תמיד, לא קורה. נוסע לטוואני, אוסף את סאלם ונוסע איתו לביתו של השייח. שם כבר מחכים לנו קרובי המשפחה שלוקחים את הרגל ומכינים אותה לקבורה. כמה דקות אחר כך הם מתכנסים ליד מערות הקבורה המשפחתיות (מסורת אזורית עתיקה – קבורת ארץ ישראל) ועורכים טקס קבורה קצר. מכניסים את הרגל עטופה בבד לבן אל המערה ואוטמים אותה בבלוקים ובטון. תם הטקס.

רק "רגל רחת בקבר"

אנחנו מצטרפים לשייח בחצר הבית לשתות תה ולשוחח. השייח בדיוק נותן עדות לתחקירנים של יש דין ואנחנו מקשיבים. איזה מאור פנים יש לו ואיזה איש חזק ומרשים. מאיר, חי ומשדר שהחיים ממשיכים בטוב ולא משנה מה קורה. רק "רגל אחת בקבר".

בפעם שעברה כתבנו לכם על האלימות הגואה בדרום הר חברון. בינתיים מאז המקרה של השיח היו עוד אירועים מצערים ומיותרים. לשמחתנו, הייתה היענות טובה לתרומות למצלמות גוף והחלטנו לקנות מצלמות איכותיות יותר . עכשיו תארו לכם שהיה לנו צילום ישיר של מה שקרה לשיח והיה אפשר לראות בבירור שהופעל שיקול דעת לקויי ותגובה מוגזמת לחלוטין. כל תיעוד של הפשעים יכול לעצור את הפושעים, בלעדיו הם ממשיכים להסתובב חופשיים. עיזרו לנו להגן על תושבי מאספר יאטה ולחלק כמה שיותר מצלמות ולצמצם את האלימות הגואה בקרב הקיצוניים.

תודה ,

אסי

לתמיכה בנשיאת שלום