לישון לילה אחד שלם בלי פחד / דני היימן
- Dany Hayman
- לפני 5 ימים
- זמן קריאה 2 דקות
הגיגי לב אחרי הפוגרום במאספר יאטה 27.1.26
אני נוסע לדרום הר חברון פעם בשבועיים–שלושה.
אני מגיע לכפרי הרועים במאספר יאטה. מטפל ברפואה סינית, מקשיב, מנסה להקל על כאב, ובעיקר מנסה לשמור על חוט אנושי דק במקום שבו הכול הולך ונקרע.
אני גם מנסה – לרוב ללא הצלחה – להביא מתנחלים מהאזור לפגוש, להכיר, לדבר.לא מתוך נאיביות. מתוך אמונה שאם לא ניפגש, נתרסק כולנו.
השבוע משהו נשבר. האלימות של אנשי החוות עלתה מדרגה. ואני, שלא מרגיש בנוח ברשתות, הבנתי שאין לי יותר פריבילגיה לשתוק.
ביום שני אחר הצהריים הייתי באום אל־ח’יר. כפר שקיים מאז 1952, על אדמה פרטית שנקנתה כחוק, אחרי גירוש מתל ערד ב־48. כפר שחי עשרות שנים בצמידות ליישוב כרמל.
בדרך ראיתי כביש חדש, סלול ומהודק, שמוביל לקרוואנים שהוקמו במאחז יהודי חדש לפני כחודשיים – ללא אישור, על אדמה חקלאית, במרחק מטרים מבתי הפלסטינים.לאנשי אום אל־ח’יר, שחיים שם שבעים שנה, אין כביש. רק דרך עפר.
אני מכיר את הסיפור מקרוב. לפני ט"ו בשבט ניסיתי, יחד עם אחרים, להפוך נטיעת מטע זיתים לפעולה מקרבת: הזמנה, שיחה, הבהרת כוונות.הייתה פגישה. אפילו שיתוף פעולה רגעי. הייתה תקווה.
וביום הנטיעות – הכול התהפך.נאומים על "גאולת הארץ עד השעל האחרון".השכנים הפלסטינים הוצגו כאויבים, כפורעים, כמחבלים., למרות שמאז קום כרמל לא היה אפילו אירוע אלימות או טרור אחד.אותם אנשים שעזרו והאמינו בלב תמים באנושיות – הושפלו.
המטע של כרמל עומד עד היום ולא נפגע.
במטע של אום אל־ח’יר, בשטחם – נעקרו עצים בידי בני נוער מכרמל.
בלי שום הצדקה. בלי פחד. מתוך ידיעה שאיש לא יגן על הקורבן.
מאז הוקמו עוד ועוד קרוואנים. אום אל חייר נסגרה. הרועים לא יכולים לצאת למרעה. האזור כולו מותר היום למרעה רק לחווה אחת של יהודים בלבד. האחרים מאכילים את העדר באוכל קנוי, כלואים על אדמתם.
ובאמצע הכפר עובר כביש. נשים וילדים מכרמל נוסעים בו בבטחה מלאה. אף אחד לא מאיים עליהם. אף פעם.
ובאותו כביש, לפני חודשים, עמד מתנחל יהודי עם אקדח שלוף.
ירי בגובה אנשים.
עודה הדאלין נהרג. ועד היום – איש לא נתן את הדין.
אני ממשיך משם אל הרועים שחיים במערות.
הבקשה שלהם פשוטה עד כאב:“לישון לילה אחד שלם בלי פחד.”
השבוע, שעות אחרי שעזבתי, התחולל פוגרום.
אין מילה אחרת.
בית נשרף.
אנשים הוכו.
עשרות עיזים נגנבו במבצע מאורגן, עם רכבים ומשאית.בסרטונים – אדם שכוב על הקרקע, מוכה באלות.
הבדואים יודעים: אם יתנגדו – חייהם בסכנה.
הטלפון למשטרה או לצבא לא עוזר. איש לא מגיע.
זו לא “תקרית”. זו שיטה. זו הדרה אלימה שמובילה לטיהור, והשתיקה סביבה היא שותפות.
אני כותב כי אני מסרב להתרגל. כי אני מאמין שעדיין אפשר לעצור את ההידרדרות לתהום מוסרית שאף אידיאולוגיה לא מצדיקה.
אני קורא לכם:
לבוא. לראות. לא דרך מסך.
להשמיע קול. לשבור שתיקה.
ולתמוך כספית במי שנמצאים שם יום־יום – בליווי, בתיעוד, בהגנה אזרחית, בסיוע משפטי והומניטרי.
הנוכחות והסיוע שלכם מצילים חיים ומזכירים לנו שאפשר להיות אנושיים .פשוטו כמשמעו.
אם זה נוגע בכם – אל תעברו הלאה. זה המבחן שלנו. של כולנו.
תודה
דני היימן
לקריאה נוספת:
מתוך חדשות ערוץ 13:
תגובות