1 באפריל 2023
שלוש לפנות בוקר. אני מתעורר, מתהפך במיטה, מנסה לחזור לישון.
שלוש וחצי, לא מסוגל עוד להישאר במיטה, אני קם.
אתמול החל כאב באצבע הקטנה ברגל, ועכשיו ועכשיו היא מזכירה לי שלמרות שהיא קטנה היא חלק מהגוף השלם. כל פעם שיש משהו קטן כזה שמביא לי אי שקט וחוסר מנוחה אני נדהם מהבריאה הזו, שכל דבר בה נחשב וחשוב – גם האצבע הקטנה.
אני מכין כוס תה ועולה לקליניקה להיפגש עם עצמי – "לעשות" מדיטציה.
האצבע הקטנה עוד שם מזכירה לי שהיא שם. מפגינה בהתרסה "הנני", ואני חושב על היום האחרון ב"סיור נוכחות בהר חברון" על רקע ההפגנות הגואות בישראל סביב הרפורמה המשפטית. הרבה "אצבעות קטנות" מתריסות, ומזכירות את הקשר שלהן לשאר "הגוף" – כל הא.נשים שחיים כאן יחד.
האצבע הקטנה מחזירה אותי לכאן ועכשיו –ל"כאב שלה" וגם לקשר שלה לכאב בברך שגורם לצלעות לשקוע ולמתח עדין לפעפע במעלה הצוואר שלי.
עולה בי דימוי של דף נייר לבן חלק. משהו פשוט, צח, לא נגוע עוד ברשמי החיים. ואני חושב שכולנו באים מפוטנציאל כזה - משהו נקי לא פוגע בעולם, שרק רוצה להיות, ככה לא בשביל לעשות משהו בעד, לא בשביל נגד, רק להיות. ואז בתוך החיים הדף מקופל, נמעך, ובדרך-כלל הוא לא לבד. תמיד ימעך איתו עוד דף, עוד קשר עם אדם קרוב ומוכר, או אדם רחוק, כזה שאין לי שם, פנים ותחושה אליו. לפעמים אני נותן שם שמזכיר לי את מערכת הקשרים שלי ל"דפים" האחרים – אלו שאני אוהב , אלא שאני לא.... ואלא שלא אכפת לי מהם, כי אני בכלל לא מכיר אותם – הם מ"חבילת דפים אחרת".
האצבע מזכירה שוב – "אני כאן", אל תתבלבל. אני נושם וחושב - מה היה הדבר הזה שבלילה אחד גרם לבודהה להבין את כל היקום, את מה שהיה ומה שיהיה. אני נושם.
עוד נשימה.
הצלעות נפתחות, תנועה עדינה עולה במעלה הצוואר ועוברת דרך ציצית כיפת הראש אל השמיים- כאילו איזה "כפל" נפתח בדף הנייר והוא השיב לעצמו את הזכות להיות חלק, צח ופשוט. פתאום אני נזכר - אבל הייתה שם אצבע קטנה. הזיכרון מחזיר אותי אליה, אבל כואב כבר פחות.
אני נושם.
חושב איך אפשר לגרום לקיפולים, לקמטים בנייר האישי שלנו להיפתח ולחזור להיות פשוטים.
אם רק אצליח להיפתח, ולחזור להיות דף נייר כזה ועוד "ניירות אנושיים" – סיפורי חיים אחרים, שמקופלים בתוך חיי ונוגעים בי יפתחו מעט... כל אחד שייפתח יפתח איתו מעגלים אחרים וכולנו נחזור להיות פשוטים – ילדים של החיים. סקרנים, חוקרים את המשחק העדין שבין האני ומה שמחוצה לו, ולאט לאט נלמד איך לפתוח את הכיווץ ולעשות טוב בעולם.
ברקע סערה פנימית בישראל, והרבה רגשות צפים ועולים: כעס וזעם, עצב ודיכאון, אפתיות, ועוד גוונים של כיפולים שכיפלנו בנייר חיינו ובניירות של אחרים. ואולי יש משהו טוב בכל זה, אני חושב; לכולנו אכפת, כולנו מרגישים עכשיו את הקימוטים והכפלים, שהביאו אותנו לסגור את הדף הפתוח, הצח והפשוט של נייר חיינו – לכולנו אכפת ! וזה מה שחשוב.
אז היום, ביום נוכחות בדרום הר חברון, בתוך התמונה המורכבת והדחוסה של חיינו, יצאו איתי שישה אמיצים.ות, לפגוש, להקשיב ולהרגיש את האצבע הקטנה. לפגוש את "הנייר מהחבילה השניה". לראות נייר שלא הכרנו ורק נתנו לו שם כללי; "פלאח", "בדואי", "מתנחל", "יהודי", "מוסלמי", "דתי", "חילוני", "חייל", "גבר" , "אישה". הפעם זה היה: מוסא או פאטמה, או סמדר או חייל מגדוד הבוקעים שלא טרחנו אפילו לשאול לשמו אבל הוא הציע לנו קפה.
לרגע זה היה אפשרי. אפשר היה לראות את הפאזל המורכב של החיים. איך הנייר שלי קשור בניירות אחרים וכולם מקופלים יחד וכל אחת ואחד שיכול רגע לנשום ולהיפתח – חוזר להיות פשוט, ועוזר לכולם פשוט לחזור להיות דף נייר חלק ופשוט.
רק לנשום,
באהבה
איל
עוד רשמים על אותו היום מזוית אחרת: