כתבו: איל ואילאיל שני
מעט הטוב / צביה אהרוני
מעט הטוב הנו עדיין טוב.
האם תוכל בו להכיר שאיננו רע?
מעט האור הנו בכל זאת אור,
הן ממעט האור תמשיך הבערה.
ובזמנים של חושך ובימים של צער,
כשתחפש מאין העזרה תבוא,
הבט במעט הטוב, הכר במעט האור,
וזכור כי גם מעט, עולם הוא ומלואו.
היום ה-55 למלחמה. תחושת החשיכה, האפלה ממשיכה לשרור בכל המרחב וגם בדרום הר-חברון. אבל במלחמה הארוכה הזו יש בימים האחרונים נקודות של אור בחשיכה. עבורנו אלו הן בעיקר הידיעות על שחרור החטופים.ות, בכל יום.
כך גם בכפרים של ההר – בימים האחרונים פגשנו גם נקודות של אור, של טוב.
השבוע נדליק נר ראשון של חנוכה. בעוד שלושה שבועות נציין את יום ההיפוך מהחורף לאביב. אז רצינו לשתף היום ברגעים של אור, רגעים של טוב, מהמפגשים. אומנם אין בהם כדי להאיר את כל האפלה אך הם מזכירים לכולנו, שעבור אותם א.נשים שפגשו רגע כזה – זהו עולם ומלואו.
לפני כמה ימים נסענו אל אחד הכפרים וביקרנו שוב את האישה האלמנה וביתה, עליהן כבר סיפרנו.
להזכיר – מדובר במשפחה קטנה, ענייה מאוד, הגרה בשולי הכפר. סיפרנו על הקשיים שהן חוות – בהתעמרות של מתנחלים קיצוניים שמגיעים כמעט מדי יום למערה בה הן גרות, שהורסים ושוברים כל דבר שניתן, מפזרים את שקי האוכל הדל שברשותן ואף לוקחים להן חלק מהכבשים, שהן אמצעי המחייה היחיד שלהן. הפעם הגענו שוב אחרי לילה כזה של "פוגרום", כמובן עם מלאי מזון חדש עבורן ועצי הסקה, שכן מזג-האוויר נהיה כבר ממש קר ורוב הבישול נעשה לרוב על מדורה.
התקבלנו בחיוך של תודה והאם התיישבה מיד על האדמה ליד המדורה, שנמצאת מחוץ למערה, כדי להפיח חיים בגחלים. בתרבות המקומית, אין דרך לסרב לכוס תה, וזה תמיד הדבר הראשון שנהוג לעשות ברגע שמגיע אורח.ת., כחלק מהכבוד שנהוג באירוח.
"כאן אנחנו שותים שלוש כוסות תה:
בראשונה אתה זר,
בשנייה אתה הופך לחבר,
ובשלישית אתה מצטרף למשפחה שלנו.
ולמען המשפחה שלנו אנחנו מוכנים לעשות הכל "
חאג'י עלי קורפה, ראש הכפר, הרי קראקורם, פקיסטן
מתוך הספר: שלוש כוסות תה/ גרג מורטינסון
התיישבנו לידה, מביטים בגחלים הלוחשות, באש שאוחזת בהן אט, אט, בקומקום שהוצב עליהן. היה שקט. האם כבדת שמיעה ולכן מדברת מעט. השתיקה לא הייתה מעיקה. להפך. היה בה משהו נעים. מעין שלוות נפש שלרגע נחה על כולנו. מסביב המדבר רחב הידיים, השקט של המרחבים, והשמש הנעימה שחיממה אחרי יום האתמול הגשום. האם הכניסה בכל פעם עוד מעט זרדים למדורה, בסבלנות, הוסיפה את עלי התה לתוך המים הרוחשים, והריח הטוב של תה על מדורה התפשט. הסתכלנו בה. בריכוז שבו הכינה את התה. בנועם שבו נעו ידייה. בחיוך ששלחה אלינו מדי כמה דקות, כשהרימה את ראשה מהמדורה. החיוך הטוב הזה, והמחשבה – איך האישה הזו, בתוך כל הסבל והקושי שהיא חווה בשבועות האחרונים, יושבת כאן בסבלנות, בנועם ומכינה כוס תה, הדליקו אור קטן בחשיכה.
בשקט ישבנו ושתינו עם האם וביתה את התה. נפרדנו מהן בתקווה שהן תוכלנה ולו לכמה ימים, לשבת בשקט בפתח המערה ליד המדורה שלהן. בתקווה שהן תזכינה ללילה אחד של שינה שקטה שבו לא יגיעו אליהן מתנחלים.
המשכנו בדרכנו, אל כפר אחר, מרוחק, שבו גרות רק כמה משפחות. שמענו שלילה קודם לכן, נערכו חיפושים אחרי נשק בכל הבתים. כשהתקרבנו אל הבית הראשון ראינו כבר מרחוק הרבה ילדים.ות מנופפים לנו לשלום. כשנעצרנו עם הטנדר נגשו אלינו בחיוכים כמה נשים והמון ילדים.ות. לרגע הייתה הרגשה כאילו לא קרה כאן דבר, רק אתמול בלילה. אבל כמה דקות לאחר-מכן, כששאלנו מה נשמע, התחלנו לשמוע אל הסיפורים. ברצף הדיבור הנסער של הנשים, כשבכל פעם אחת מהן מוסיפה עוד פרט, עוד מידע. הסיפור הכללי ששמענו היה שהצבא הגיע בלילה. כמה חיילים חמושים, שעברו בין מערות המגורים של המשפחות בכפר. מכל מערה הוציאו את כל בני.ות-הבית החוצה, אל קור הלילה של המדבר, וערכו חיפוש אחר נשק, כשהם מבלגנים את כל הבית; שופכים את כל תכולת הארונות ומערבבים על גבי המזרונים שהיו פרוסים על הריצפה בגדים ומצעים עם מזון וכלי מטבח. כל השקים של הקמח, האורז והמזון של בעלי-החיים נקרעו, השמן נשפך, וכל אותו זמן שני חיילים עמדו ושמרו עם נשק מכוון אל המשפחה שנמצאה מחוץ למערה ואמרו "לא לזוז".
הנשים חזרו שוב ושוב על השאלות: "למה צריך להפוך ככה את הכול? אם צריך לעשות חיפוש, שיערכו חיפוש. אבל למה ככה? ולמה לא נתנו לנו לפחות לקחת כמה שמיכות לכסות את הילדים.ות בקור ששרר בחוץ?"
כששטף הסיפורים שכך לרגע אמרה לנו אחת הבנות הגדולות, נערה כבת 16: "אבל היה שם חייל אחד שהיה אחר".
"מה זה אומר אחר?" שאלנו.
"הוא שמר עלינו אבל לא כיוון את הנשק אלינו. הוא אפילו שיחק קצת עם שתי הבנות הקטנות", אמרה והצביעה על אחיותיה הצעירות, בנות שלוש וארבע.
"דיברתן איתו?" שאלנו.
"כן!" ענתה בחיוך. "והוא דיבר אתנו וסיפר לנו באנגלית שהוא גר בתל-אביב, הוא בן שלושים ושש, ויש לו שלוש בנות. הוא דיבר בנימוס, היה נעים וממש שונה מהאחרים. הוא דיבר אתנו כמו שאתם מדברים, וככה העברנו את הזמן עד שהחיילים האחרים סיימו את החיפוש במערה שלנו."
כל-כך שמחנו לשמוע. ראינו איך העיניים של הנערה בת ה-16 אורו כשהיא סיפרה לנו על אותו "חייל אחר". שמענו בקולה את תחושת הטוב של רגע אחד קטן, בתוך תחושת הרוע ששררה שם, באותו לילה בכפר. הרגשנו קצת חמימות, בתוך התיאור של הקור שהם חשו, כשישבו שם בחוץ, אחרי שהוצאו ממערת המגורים שלהם באמצע שנת הלילה. את שמו של אותו חייל היא לא ידעה. "הוא לא אמר לנו".
אז אם במקרה הבלוג שלנו יגיע אלייך – אותו חייל שלא אמר את שמו אבל הצליח להאיר לרגע את החשיכה, להביא רגע של טוב אל התחושה של הרוע – חשוב לנו שתדע שהצלחת לברוא עולם ומלואו עבור אותה נערה.
אחר כך לקח אותי (איל) אבי המשפחה להראות לי איך הרסו את הטרקטור שלו והוא נאלץ לקנות מצבר חדש ולתקן את מערכת החשמל וצינורות הסולר שנחתכו, בעלות של 2000 שקל. זה סכום שיכול לכלכל משפחה עם 7 נפשות ליותר מחודש, כאן בהרים.
ככה זה נראה אחרי חיפוש של הצבא
בכפר נוסף שבו ביקרנו באותו יום ישבנו לכוס תה עם גבר כבן 50. דיברנו על המצב, שמענו את כל מה שקרה בכפר בימים האחרונים, ואז לפתע הוא אמר – אבל בסוף יהיה שלום! אתם תראו! ואז הוא הניף את שתי ידיו למעלה ואמר בחיוך גדול: "יה רב, יהיה סלאם!" (שפירושו – אלוהים, הלוואי ויהיה שלום).
אני (איל), הנפתי את ידי אחריו וחזרתי על דבריו – "יה רב, יהיה שלום!", ואז הוא המשיך כך עוד שלוש פעמים ואני אחריו. היה רגע של התרגשות, של שמחה. רגע של תקווה. אחר כך שאלתי אותו מה זה אומר שלום ועם מי. מיכיוון שצילמנו את הרגע הזה – נשמח לחלוק אותו. ראו את הסרטון המצורף.
אנחנו מתרשמים.ות, שמשהו מכל הקולות שאנחנו ופעילים אחרים משמיעים הגיע לאחראים על השטח כי שמענו מהרבה תושבים פלסטינים, שלפני כמה ימים הסתובב בשטח קצין שנתן את מספר הטלפון שלו. הוא ביקש מהם להתקשר וליידע אותו על כל התעמרות ומפגש עם מתנחלים שמגיעים אליהם, ושיש להם כח צבאי מוכן לפעולה לבוא לעצור את זה. בינתיים היו כבר כמה מקרים כאלו, והם אכן הגיעו. אנחנו מקווים.ות שהיחידה הזו באמת תוכל לשמור על החוק וזכויות האדם הבסיסיות עבור הא.נשים מההר. כנראה שימים יגידו.
באותו יום, בו היינו בשטח, חשנו איך בתוך האפילה, בתוך תחושת הצער, הכאב והרוע שנמצא בכל מקום, נדלקו כמה אורות. רגעים קטנים אלו של טוב נותנים לנו כוחות להמשיך ולהגיע אל השטח. לפגוש את הא.נשים ולהביא לכפרים מרוחקים מצרכי מזון יבשים וכן ירקות ופירות, תרופות, חיתולים, ועצי הסקה - שעכשיו הפכו לנדרשים מאוד. כפי שכבר סיפרנו, הקושי הגדול עבור המקומיים בהבאת כל המצרכים האלו בעצמם מהעיר, נובע מסגירת הדרכים במחסומים, על-ידי הצבא, או בהפחדה שלהם על-ידי המתנחלים, "שלא יעזו לצאת מהכפר".
אז כדי שנוכל להמשיך להאיר את האפליה שמסביבנו בקצת טוב, אנחנו צריכים את העזרה שלכם.ן.
כל תרומה גדולה כקטנה, עוזרת. כל התרומות משמשות לקניית המצרכים הנדרשים ולתחזוקה של הטנדר, שבימים אלו עובד קשה כדי להגיע בדרכי העפר הבוציות עד לכפרים המרוחקים ביותר.
הטנדר באמצע האריזה
בתודה שקראתם, איל ואילאיל שני.
להלן לינק התרומה: