שנה וחצי עברו עד שמצאתי את עצמי סופסוף עם אילאיל ואיל שני בביקור של יום בדרום הר חברון.
שנה וחצי כי חששתי, בסופו של דבר הצטרפתי. חשתי צורך לראות במו עיניי את המקום, את האנשים החיים שם - ערבים ויהודים- ולהביע סולידריות עם הזוג המיוחד הזה, שנושא שלום בדרכו.
היום כלל מפגשים עם כמה משפחות ערביות ואחת יהודית שחיות באזור. מרחבי ספר-מדבר, מרחבים פסטורלי של שקט שהלוואי והמצב הפוליטי היה מהדהד אותם.
בכל מקום אליו הגענו קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות ובאופן מכבד.
אילאיל ואיל הגיעו בידיים מלאות ובלב פתוח לתת, לשאול מה נשמע, לשוחח, לראות במה אפשר לעזור.
איל מדבר ערבית שוטפת, מוצא על מה לדבר עם כל אחד ואחת. לאילאיל ערבית טובה למדי, ומה שחסר משלימה בשפת הלב.
אני בעיקר יושבת ומקשיבה, מתאמצת לקלוט מלים ומשפטים, מידי פעם מבקשת שיתרגמו את שאלותיי ואת דברי המארחים, משתמשת באוצר המלים-ברמת- כיתה-ד שלי, נושמת לרווחה כשפוגשת מולי פלשתיני דובר עברית ותוהה בתסכול למה לא מלמדים ערבית מדוברת ברוב בתי הספר בארץ?
נוסעים בין הכפרים. פוגשים אנשים שחיים בתנאי דלות ועוני. חלקם חיים במערות, חלקם בבתים פשוטים שהוקמו ע"י ארגון מתנדבים אירופאי.
באחד הכפרים מקבלת את פנינו אישה בשנות החמישים לחייה. פניה מוארות בחיוך ומקרינות משהו טוב. בלב האדמה הצחיחה היא מטפחת גינת תבלינים קטנה. אנחנו נכנסים לביתה. קירות חשופים, מנורה יחידה מעל הראש, רצפת בטון מבהיקה מניקיון ועליה כמה מזרנים לישיבה. ריהוט מינימלי. שלושה מילדיה הבוגרים יושבים לצידה. מתכבדים בכוס תה ועוגיות. השיחה מתפתחת לאט, בקצב משלה. מקשיבים. לא ממהרים.
מדברים על החיים, על ילדים, על עבודה, על צו הריסה צפוי לקיר היחידי בבית - מחיצה בגובה כמטר שמפרידה בין החלל המרכזי לשאר הבית, ואני תוהה למה הקיר הזה, שנותן טיפה פרטיות לדרי הבית, צריך לעניין את הרשויות.
בביקור אחר, ילדים באים לקראתנו, סקרנים לדעת מה יש בטנדר הגדול. איל ואילאיל מוציאים מהרכב שקית מלאה בגדים, אופניים יד שלישית לקטנטנים, עפיפוני ניר קטנים. השמחה עולה על גדותיה.
אנחנו מוזמנים לשבת בחדר האורחים. גבר ונשותיו וילדיהם. שותים תה, משוחחים. לזמן יש קצב אחר, איטי יותר. בנוכחות הגבר הנשים שקטות. מעט חיוכים נבוכים. אילאיל ואני מוציאות צבעים וטושים, דפים. הילדים, וגם הנשים, מצטרפים. היצירה היא דרך טובה לשבור את הקרח, לקרב.
במהלך היום אנו מגיעים ליישוב יהודי ומבקרים משפחה מקומית. בני הזוג מקבלים את פני אילאיל ואיל ואת פני האורחת שלהם, כלומר אני, במאור פנים. האוירה נעימה, השיחה קולחת.
יפה לראות את הגשרים שיוצרים השניים לליבותיהם של יהודים וערבים כאחד. ממה שאני שומעת, לעתים נוצרים גם גשרים בין אנשים נוספים משני צידי המתרס. בסופו של דבר, אני מאמינה, כמו שהם מאמינים, שרוב בני האדם רוצים לחיות את חייהם בשקט, ללא קונפליקטים מיותרים.
הערב יורד ואנחנו בדרכנו למחסום. בדרך חושבת על חופש התנועה, על השפע החומרי הזמין, על תשתיות (מים, חשמל, wi-fi) ותחבורה פרטית וציבורית שהם מובנים מאליהם עבורנו, ובעצב חושבת על כך שהמובן מאליו בשבילנו הוא מציאות מדומיינת עבור רבים שחיים בדרום הר חברון.
נפרדת מאילאיל ואיל, אנשים טובים שבדרכם הייחודית נושאים שלום בדרום הר חברון.
ליאת.