כבר הרבה שנים שאני מחפשת דרך להיות בקשר עם השכנים שלנו. כילדה שגדלה בירושלים היו לי ולמשפחתי הרבה מפגשים עם הערבים השכנים. דבר שנעלם מחיי עם ההתרחקות הכללית של שני העמים. ניסיתי להצטרף לכל מיני ארגונים ולא הרגשתי שלמה עם הפעילות.
ביום בהיר אחד קיבלתי הודעה מחברים טובים שמספרת על הפעילות של איל שני בדרום הר חברון. התרגשתי לקרוא על אופן הפעילות שלו ומתוך אמונה גדולה בקארמה האישית של כל אדם, הבנתי את הקריאה ומיד הצטרפתי לתמיכה בפעילות החשובה והטובה שלו. אחרי שיחה עם איל, הבנתי שזה בדיוק מה שאני מחפשת. פשוט מפגש אנושי, פשוט להיות, להיפגש על כוס קפה ולדבר. לעשות את החיבור מחדש. איל כבר עושה את זה 14 שנים במסירות מעוררת השראה, אבל עבורי זה חיבור מחדש, למשהו שאבד לי עם ההתבגרות.
בהיותי אדם שלא תומך באלימות בשום צורה, "אהימסה" על פי משנתו של גנדהי, אני מאמינה שדרך ההקשבה וקבלת האחר זו הדרך ליצור את ההתקרבות, לגשר על פערי התרבות וללמוד לחיות יחד בשכנות טובה, מכבדת ותומכת. נפגשנו ביום חמישי בבקר, בבית של של סמדר מהתיישבות יהודית באזור, קבוצה קטנה של אנשים שרוצים לפעול, שכואבים את מה שקורה, שמחפשים את התיקון ברמה האישית, את המפגש האנושי המיטיב, האמיתי. הצטרפנו לאיל לסיור בכפרי מסאפר יטא כדי לתת לאנשים שם את ההרגשה שאנו איתם, לאחר שקיבלו צו בג"צ לגרוש מבתיהם לצמיתות.
אני לא מבינה גדולה בפוליטיקה, לא נכנסתי לעובי הקורה בכל מה שנוגע לטיעונים של שני הצדדים באשר לצו הגרוש, כל שאני יודעת הוא שעכשיו יש כל כך הרבה משפחות שיאלצו לעזוב את ביתם, הבית בו גרו דורות רבים, גידלו את ילדיהם ועבדו כדי לפרנס את משפחותיהם. וזה כואב, בכל מצב זה כואב ויש הרגשה של עוול גדול שנעשה ואני רוצה לאמר לאנשים האלו שאני איתם! לתת חיבוק, להיות יחד, אפילו שיש חוויית תסכול מסוימת שמה כבר זה יעזור? איך אמר איל? מגרשים אותם מהבית ומה אני מביא להם- עץ זית!!!
יצאנו לסיור- ביקרנו בכמה כפרים, כולם מקבלים אותנו בברכה, בכבוד. מבט עיניים, לחיצת יד ואפילו חיבוק . אנחנו הנשים, מיד מוצאות את הדרך לחדר הנשים ושם הלב נפתח, ורב המשותף על השונה. שיח של אמהות, של נשים. מליה מוציאה דפים וצבעים ומחלקת לילדים ולנו וכולנו מציירות יחד. כולנו מנסות לשלב כמה מילים בערבית, עם הרבה מבוכה וצחוקים ואילאיל מצילה אותנו עם תרגום, בשקט שלה, בענווה ומתוך היכרות שלה עם הנשים יוצרת לנו את החיבורים וההסברים הדרושים. סמדר מתרגשת כל כך, יוצרת קשר של לב עם האמא ומספרת לה שהיא שכנה שלה, שהיא גרה על הגבעה ממול. הנה שם!! מצביעה למרחק.. הן מבטיחות אחת לשנייה לנופף בבקר לשלום מהחלון ומתגלגלות מצחוק. איזה שחרור, כמה יופי.
בכפר אחר, אנו רואים את חורבות המבנה שנהרס! כואב הלב, ערימות של מתכת, פלסטיק, בלוקים של בטון. הגברים מנקים, מצילים מה שניתן, וכן.. בונים מחדש!! שגרת יומם. כמה כאב יש בהרס. כמה מטען נפשי שלילי. זה מה שהילדים חווים במקומות אלו. הפגנות כח! ואני חושבת, שימוש בכח מוביל לעוד שימוש בכח וזה מעגל שלא מצליח להיחלץ מעצמו.
אני תמיד חושבת כשאני שומעת דיווחים בחדשות " אנחנו נמצא את מי שאחרי לפיגועים ונכה ללא רחמים....." שזוהי אחת הבעיות, שאנו לא מבינים שכח נענה בכח ולאן אנו מגיעים? לשפיכות דמים אין סופית.
רק עוברת מחשבה זו בראשי, מגיע איש שהוא כנראה קרוב משפחה וקורא בקול: "היטלר לא סיים את העבודה שלו" ומתחיל לנאום לנו למה הוא מאמין שרק בכח צריך לפעול. היה קשה לשמוע את זה, אבל אני חושבת שפה דווקא יש הזדמנות לדבר עם מי שמייצג את ההיפוך הגמור למה שאנחנו מביאים. דווקא שם העבודה החשובה- להקטין את הפער, לייצר את הקירבה...... אבל.... טוב, זה באמת גדול עלי בשלב זה!
שוב, אנו הנשים, מוצאות דרכינו אל הנשים המקומיות, אנו מוזמנות לביתן במערה. מערה נקיה, נעימה, מטבח ומקום לשינה וארון בגדים. ישר מסדרות מזרונים לישיבה, קפה נמזג לכוסות, עוד אישה מגיעה מהמערה הסמוכה והשיח שוטף, אילאיל מתרגמת . ככה צריך! שיח שכנות, שיח נשים, חברות, שותפות למסע, לחיים, בארץ בה מתקיימות תרבויות דומות אך שונות, בה צריך למצוא את הדומה ולגשר על פערים. בדרך חזרה לביתו של אבו מוחמד חולפים על פנינו בריונים ישראלים ברכבי שטח מפלצתיים. מסע ג'יפים עם דגלי ישראל מונפים עליהם, נוסעים בשטח, להפגין נוכחות, שוב כח!!! אלהים, עד מתי? הלב כואב, הבטן מתכווצת, אבל אני ישר מנסה לאמץ את המחשבה שגם זה חלק מאיתנו, חלק שאנו צריכים לקבל ולהתמיר. אנו מסיימים את הסיור בארוחה טעימה, שהכינה אשתו מאירת הפנים, אבו מוחמד והחיוך שלו ליוו אותנו בכל הסיור. יש תקווה!!
כל שתיל זית מחזק את האנשים ומאשרר את תמיכתנו בהם.
אם תרצו לתמוך- כל 35 ש"ח מאפשרים לנו להביא עוד עץ למשפחה.