בין מלחמה לשלום, מתוך הקשבה למתרחש בדרום הר-חברון אילאיל הרציון- שני

המסע האישי שלי אל תושבי דרום הר-חברון מתחיל לפני שנים רבות. הוא מתחיל ברגע בו בחרתי כאנתרופולוגית, שלא להתעסק בקשיים של התרבות שבה אני חייה ולהרחיק לנדוד במחקר אל מרומי ההימלאיה, אל התרבות הטיבטית והקשיים שלה עם הכיבוש הסיני. אך הדרך שבה אני צועדת במסע חיי, הובילה אותי חזרה אל הארץ הזו, אל אחד המקומות המורכבים בקשר בין האדם לבין האדמה, באהבה לאדמה ובמאבק עליה.

אציין רק שמדובר באזור דרום הר-חברון, ולא אציין שמות של א.נשים, ומקומות, כדי שלא לפגוע באף אחד.ת. אציין גם שנקודת המבט ממנה אני כותבת היא מתוך תפיסת העולם שלי ומה שנקרה בדרכי.

אנחנו בשטח, באחד הכפרים היותר מרוחקים, אך השמועות שעוברות ברשתות מגיעות במהירות עד לכאן – לאחד הכפרים נכנסו צעירים, זרקו אבנים, נפצו חלונות של בתים ושל כלי-רכב, ילד נפצע בראשו מאבן תועה, הצבא כבר שם, מפריד בין הניצים. שבוע לאחר מכן אנחנו מגיעים.ות לאותו הכפר. יורדים מהרכב ארבעה ופוגשים.ות את האלימות שהייתה פה ונראית לעין בזכוכיות המנופצות אך גם על פני האנשים והנשים.

במערה שבה גרה אלמנה עם שתי בנותיה הבוגרות אני מקשיבה בשקט לתיאור הפחד – איך הסתגרו פה במערה, איך נעלו את הדלת ושמעו את האבנים שמושלכות על דלתן. אומנם הערבית שבפי בסיסית אבל אני מצליחה להבין גם את התחושה הקשה שנותרה עמן אך גם את התקווה – לחיות בשלום על האדמה הזו. בימים הבאים ממשיכות לזרום ידיעות – עוד מקרה של אלימות פה, ושם עוד אחד, אין רגיעה.

שבוע לאחר מכן אנחנו שניים – איל ואני, בהצטרפות למרעה אל רועה הצאן, שמספר לנו על תפיסת עולמו ועל הקשר המורכב עם שכניו. כאן השפה העברית, שהיא חלק ממי שאני מקלה עלי את ההבנה, ואני שומעת שהדרך לקשר של פיוס והבנה עוד רחוקה. הפערים גדולים כמו הוואדי, שאני יורדת במדרונותיו התלולים לאט כדי לא להחליק מטה. אני רק מקשיבה. הוא מאוד קשוב לאיל, ובכלל – זו שיחה שיש בה קשב, למרות הבדלים גדולים בתפיסות העולם. אינני אומרת דבר במהלך השיחה. רק לקראת הסוף, כשהשניים מנסים לשחזר התכתבות לא פשוטה, שהייתה להם בווצאפ, ורועה הצאן מציין שקרה משהו לפלפון שלו ואיבד את כל מה שהיה בו קודם אני אומרת: "אולי זו הזדמנות טובה. זה כמו לשים מאחור מה שהיה ולפתוח "דף חדש". יש משהו מעודד בצוהר הקטן שנפתח לקשר, לשיתוף פעולה אפילו אעז לומר. אני עולה ממורדות הוואדי חזרה את הרכב, עם תחושה שאולי גם מה שנראה ברגע הראשון לא אפשרי, יהיה אפשרי יום אחד.

שבוע לאחר מכן, כשהאדוות של המתרחש באזור עוד מלוות אותנו, אנחנו מתחילים את היום אצל הרב. חלק מספריו קראתי, אך ההשראה שקיבלתי בשיחה הקצרה שניהל אתנו ליוותה אותי כל אותו היום – המבט העמוק, הקשוב על הדברים הקשים שקורים, מתוך תפיסה סובלנית ואהבת אדם רחבה כים. מדבריו לקחתי את התובנה, שהדרך אל השלום עוד ארוכה אך יש לצעוד עלייה ואליה.

לאחר השיחה הזו נזכרתי, במשפט הבודהיסטי: "כאשר תמצאי בצומת דרכים – בחרי את הדרך הקשה." לכאורה אבסורד – למה הקשה? הרי השאיפה היא לחיים טובים ונוחים, הנאה ואושר... שנים רבות הייתי צריכה לעבור במסע חיי כדי להבין משפט זה. במפגש עם האנתרופוסופיה התבהר לי עוד משהו בדרך - כי יש לנו ייעוד על-פני האדמה הזו ואם יש בידינו האפשרות – עלינו להגיע למקומות הקושי ולהושיט יד לעזרה.

אבל איך? זו השאלה שעולה אולי באופן מידי. איך בתוך פערים גדולים, אלימות ופחד, כשכל צד אוהב את האדמה הזו עד אין קץ... אז הדרך כמו שכבר ציינתי ארוכה. וקשה. עוד ימים רבים יידרשו כדי לצעוד עלייה. אבל יש הצועדים.ות עלייה כבר. אחד מהם הוא איל – האיש שלי, שאני מלווה מהצד את צעדיו במסע הזה כבר שנים רבות. מסע שבמובנים רבים הפך גם לחלק מהחיים המשותפים, הזוגיים שלנו, עד שלאחרונה גמלה בי ההחלטה להצטרף. קשה להסביר בקצרה את הדרך שבה איל החליט לצעוד אך כדי לומר זאת בקצרה, אצטט משפט של רומי (משורר סופי) - "בין הנכון לבין הלא נכון יש שדה, שם אפגוש אותך".

נפגש בשביל מה? בשביל להעמיק את ההבנה של הקשר בין האדם לאדמה, בשביל להתחיל לבנות גשרים במקום חומה, בשביל להיות אוזן קשבת לקושי ולסבל של הא.נשים, לנסות להושיט יד לעזרה במה שנחוץ.

בכל יום חמישי, בטנדר שמגיע גם למקומות המרוחקים בלב דרום הר-חברון, הוא יוצא עמוס בציוד הנחוץ לחלק מאלו המתגוררים באזור (ציוד שנמסר על-ידי מי שרוצה לתת משהו): ביגוד, כלי-בית, לעיתים מצרכי מזון, משחקים. מגיע למשפחות, משוחח, ולפעמים יושב בשקט. קשוב. מצאתי את עצמי באחד הביקורים – בזמן שאיל שוחח עם הגברים על האירועים והפוליטיקה, מדברת עם הנשים שקראו לי הצידה, על דברים שעניינו אותן – יחסים בין גברים לנשים, קשרים שונים, מעמד של נשים והחופש שיש או שאין להן.

לעיתים שואלים.ות אותי - ואם גם אני רוצה להצטרף, אפשר?

בטח. זו הזמנה להצטרף. אך אולי טוב לדעת שזה איננו טיול רכוב למדבר. אומנם הנוף עוצר נשימה, ויש רגעים של שקט ומרחב במקום, אך זוהי הזמנה להצטרף למסע אל הלב הפועם של אנשי המדבר הזה. עם לב פתוח ורצון אמיתי לשמוע. בלי רצון "לעשות" אלא פשוט "להיות". ולפגוש את מה שיגיע. אין בעיה להצטרף לפעם אחת. הסיפורים שנשמעים, לרוב זורמים הלאה, אל מחוזות נוספים.

ולמי שרוצה להושיט יד אבל מרחוק – גם זה ממש בסדר, תרומה כספית שמאפשרת את המשך העשייה (החזקת "טנדר השלום"), או קידום של פרויקטים משותפים הדורשים כסף, גם היא נחוצה מאוד.

אז אם מה שנכתב כאן נגע בך – אפשר ליצור קשר עם איל – פרטי התקשרות,

או לתרום -

> לתמיכה בנשיאת שלום <