אתמול ישבתי והעליתי על הכתב את האתמול בדרום הר-חברון. לקראת סוף הכתיבה, כשהמחשב העלה את הכתובית – לשמור/לא לשמור, לחצתי בלי כוונה על "לא לשמור", וכל מה שכתבתי נמחק. כל הניסיונות לשחזר את הקובץ לא צלחו ותחושת התסכול הייתה גדולה. הבוקר חשבתי שאולי זה לא היה במקרה, שכל מה שכתבתי נמחק, כי ניסיתי לכתוב על דברים שהייתי מעדיפה לשכוח...
אבל קשה לשכוח את יום האתמול, ולכן מרגישה צורך להעלות זאת שוב על הכתב. יום חורפי, קר, אביך, ואנחנו עמוק בלב השטח המדברי. מרחוק אני מזהה את דגל פלסטין מתנוסס על עמוד גבוה. לפני שבוע, כאשר היינו כאן, הוא לא היה פה. עוד מלמעלה רואים את ההריסות אבל כשאנחנו יורדים למטה אל הכפר הקטן הדמעות חונקות את גרוני.
"מה זה?" אני חושבת בכאב, לא נשארה פה אף אבן על אבן. ערימות ענקיות של קרעי פח מקומט, בלוקים שבורים וחתיכות של גדרות. לא נשאר דבר מכל הבתים הפשוטים שבהם שתיתי תה וקפה לפני שבוע, או מכלאות הכבשים הרעועות, שבהן ראיתי את הטלאים הרכים שלא מזמן נולדו. בעודי עומדת שם והדמעות מתחילות לזלוג מעיני, מתקרבת אלי האישה המבוגרת, איתה שוחחתי בשבוע שעבר בקריאות רמות: "אהלן! ברוכה הבאה, מה שלומך?" אני נשארת המומה מול קבלת הפנים החמה, של אישה שביתה הרוס, והיא ממשיכה – "בואי, בואי, מה שלומך?", ורק לאחר הרבה ברכות, היא מתייחסת למה שסביבה: "תראי מה היה פה, לא חבל? אבל בואי, לא נעמוד פה, בואי לשתות תה."
היא מכניסה אותי למערת המגורים, שבה היא והבת שלה ערמו את מה שנשאר מהציוד הדל שלהן. הן רק שתיים – אם אלמנה וביתה הצעירה, כבת 20. "מה תעשו?" אני שואלת, והן אומרות – "אינשאללה, נגור פה במערה בינתיים, עד שנצליח לבנות מחדש." "והכבשים?" "בינתיים הן שם בחוץ, הבעיה שקר, אז אנחנו מנקות את המערה הישנה", הן מצביעות לכיוון, "ובינתיים נשים אותן שם, בחוץ. אינשאללה, יהיה טוב." אני מתמלאת השראה לנוכח שתי הנשים האלו, שבתוך חייהן הדלים, הקשים, מקבלות את המצב כמו שהוא ומודות לאל על המעט שיש להן. לפני שאנחנו ממשיכים בדרכנו, אני מביטה עוד פעם בדגל פלסטין החדש שמתנוסס ברוח החזקה שנושבת בחוץ, וחושבת לעצמי – לפני שבוע היו פה אנשים שחיו את חיי היום-יום של המרעה במדבר. היום הם כבר שייכים לזהות הפלסטינית ומנופפים בתודעה לאומית.
אנחנו מגיעים אל יישוב שהצבע הירוק שבו בולט כבר מרחוק. בכניסה מתנוסס דגל ישראל גדול. "מעניין," אני חושבת לעצמי, "היום הלאומיות בולטת לי פה בשטח...". פה פוגשים מתיישב, שלפני כמה ימים חווה אלימות קשה בשטח, על רקע לאומי. הוא מגולל בפנינו את סיפורו; כיצד יצא לרוץ בשטח, כיצד תקפו אותו, היכו, הפילו על הרצפה, רגל שהונחה על צווארו ולחצה בכוח עד שהיה בטוח שזה סופו והחל לומר "שמע ישראל"... ובכל הזמן הזה, הוא מספר, עמדו שלושה ישראלים וצילמו. גם כשאמרתי להם "תעזרו לי!" הוא מספר לנו, "הם רק המשיכו לצלם". עד כה הקשבתי בכאב לדבריו, אבל עכשיו הדמעות חונקות את גרוני. איך אפשר? אני חושבת לעצמי, לעמוד מנגד ולצלם מצב כזה? כשהוא נשאל מה הוא חשב לאחר מכן, אני מתמלאת השראה כאשר הוא עונה: "חשבתי לעצמי, מה עברו האנשים האלו שהצטבר בהם כל-כך הרבה כעס. כמה סבל הם חוו שגרם להם לנהוג כך כלפי, כלפי אחרים."
בהמשך היום, בתוך המפגשים עם א.נשים נוספים.ות, שיחות, ציורים עם ילדים.ות, ניסיתי לחשוב - אולי דרך אנשים בעלי שאר-רוח כמו מי שפגשתי בבוקר, אפשר יהיה לייצר פה באזור מציאות אחרת? התייחסות יותר סובלנית אל הזהות הלאומית והקשר של כולנו אל האדמה הזו? התמונות והמילים החזקות של הסבל והכאב נחרטו בי עמוק. התמונות של ההריסות, והתמונה של אדם שוכב על האדמה כאשר מכים אותו ושלושה ישראלים רק עומדים ומצלמים, לא הניחו לי. לא באותו היום ולא עכשיו. לכן כנראה נמחק לי הקובץ, עם מה שרציתי לשכוח, אך לא יכולה. זו גם הסיבה, שלמרות הצער הגדול שמלווה אותי עדיין, החלטתי לכתוב מחדש על הסבל. וגם כדי לזכור – את ההשראה שקיבלתי באותו יום – היכולת לקבל את המצב כפי שהוא, בלי לייצר תגובות קיצוניות והיכולת לראות את הסבל של האחר.ת, בתוך סיטואציה כל-כך קשה של אלימות.
בעודי כותבת את השורות האחרונות, עלו בזיכרוני כמה שורות משירו של בוב דילן: כמה דרכים צריך יהיה עוד אדם ללכת, לפני שיקרא אדם? כמה אוזניים צריך אדם, לשמוע אחד שצועק? כמה נמשיך לסובב את הראש, לפני שנביט ונראה? אין לי תשובות, וכל התקוות, עפו להן עם הרוחות. כתבה: אילאיל
Kommentare