עיד אל אידחה
ישמעאל ויצחק, להתחתן עם אישה אחת, ואבא גאה....
וכל השאר כבר כאן....
רגע לפני שאנדד בני ,ואני רצינו לצאת עם טנדר עמוס , התקשר שכני יונתן, ושאל אם ארצה להעביר ספה לשכנים מעבר לגדר. הגענו איליו, העמסנו אותה ואז אמר שירצה פעם להצטרף אלינו, "כל יום חמישי – אתה מוזמן", אמרתי.
"בעצם, למה לא היום?" אמר יונתן ובתוך 5 דקות היינו כולנו ברכב ליום מלא וגדוש. רוב האנשים שביקרנו היום צמו אבל מאוד שמחו לביקורינו.
איכשהו נושא היום עקדת ישמעאל, עלה כמעט בכל מקום ויונתן שהתגלה כמכיר את הסיפור משני הצדדים זרם שיתף והשתתף בסיפור. כשומע מהצד שלא בקי בפרטים הקטנים ,זה נשמע כמעט אותו סיפור. חשבתי לעצמי ומה אם יצחק וישמעאל הם אותו אדם, ושתי מסורות מכנות את הגיבור שלהם בשם שונה ?....
האמת שזה לא משנה הרבה. אם זה היה אחד או שניים. באותו היום היינו לרגע- אחד. אחד עם השני אחד עם הסביבה ועם כל מה שיש.
חלק מהמקומות שביקרנו בהם היו הפעם הראשונה שביקרתי בהם מאז שהחלה הקורונה. היו מקומות שבזמן הקורונה סגרו עצמם ואפילו הציבו מחסום משלהם כדי לוודא שמי שאינו מהכפר לא ייכנס.
באחד מהכפרים שביתם נהרס לפני כמה חודשים ישבנו יחד ילדים, נשים, גברים וצעירים מה שקוראים להם כאן "שבאב". השיחה קלחה והיו הרבה בדיחות . במיוחד כשעלה נושא האירוסין ליותר מאישה אחת. מעבר לבדיחה עלתה שם האמירה שטוב שיש אישה אחת. האישה שנכחה, מצד אחד אמרה של אכפת לה, אבל מצד שני לא כל כך שמחה להתחלק עם אישה נוספת בבעלה. נושא הקנאה הועלה והופתעתי לגלות שדווקא השבאב שעוד מעט יתחתנו, לא רוצים יותר מאישה אחת ולא רוצים המון ילדים.
במערה אחרת התקבלנו בקריאות שמחה, גם שם המשיך נושא החתונה ליותר מאישה אחת וכאן האישה שנכחה הייתה יותר תקיפה וברורה בעמדתה. כשיצאנו עימאד, שיבח אותי בפני אנדד בני, ואמר לו שיש לו אחלה אבא. אמרתי לו שרק בשביל שבני ישמע את זה ממישהו אחר – היה שווה לבוא היום....
שבועיים לפני כן ביקרתי בכפר בדואי. שם סיפרו לי על תופעה מוזרה של שוד פלסטינים שמגיעים לעבוד בישראל בידי רעולי פנים הלובשים מדי מג"ב עם נשק. כולם היו בטוחים שהם מתחזים כי כששמעו משטרה הם היו בורחים.
די נדהם, דיווחתי למשטרה על כך, החלה חקירה ואתמול קיבלתי דיווח שעצרו את החמישייה שלצערי, הם כן היו לוחמי מג"ב שניצלו את מעמדם כדי לעשות כסף קל...
למרות כל הקשיים שלהם, ממשיכים הפלסטינים שאני פוגש להסתכל בחצי הכוס המלאה, מודים על מה שיש ומקבלים בהבנה קשיים מסוגים שונים. שרירי הסבלנות והסובלנות שלהם מפותחים מאוד, ואני מתבונן בהערכה איך הם שומרים על אופטימיות , אמונה ותקווה גם כשכמעט אין אור בקצה המערה. הזמנים של אחרי הקורונה מאתגרים ביותר. רבים מהאנשים שהביאו פרנסה מישראל, לא יוצאים לעבוד עכשיו והעוני מכרסם אצל כולם.
אולי בזכות הקורונה, נזכה לימים של הכרה ,התחשבות ואכפתיות באחר. נוכל לראות איך כולנו כאן יחד ואם נעזור זה לזה –באמת, נוכל להביא שפיות לחיים על פני האדמה ולמוסס שנאה עתיקת יומין ותוויות שנוח לנו להצמיד לאחר.
מזכיר למי שרוצה להצטרף אלי – שההזמנה פתוחה.
מי שרוצה לתמוך מרחוק, כל תרומה מאפשרת לעודד עוד אנשים להאמין בשלום וליצור קשרי שכנות טובים- יחד על פני האדמה.
תודה
איל
נ.ב
בזמן הקורונה ובגלל אילוצי פרנסה התחלנו בפרויקטים לתמיכת פרנסת תושבי האזור. הראשון חנות יד שניה. כל מה שאצלנו נזרק בגלל חוסר שימוש: בגדים, כלי בית , צעצועים ריהוט קטן נמכר בשקלים בודדים לתושבים ומאפשר בכך גם פרנסה לכמה פלסטינים. אם יש לכם דברים שאינכם צריכים אשמח אם תעבירו אלי. המיזם השני הוא דוכן השלום של תושבי הר חברון – מוצרים (זעתר, שמן זית, רקמות, יין, דבש, טחינה ועוד) המיוצרים על ידי תושבי האיזור הפלסטינים והישראלים נרתמים יחד כדי לעזור לקדם שלום, סובלנות ואכפתיות ועל הדרך לייצר פרנסה לתושבי ההר. המיזם הזה עדיין בחיתוליו. מקווה לספר עליו ולפרסמו בקרוב.
1 לספטמבר 2020