כתבו: איל ואילאיל שני.
היום ה-36 למלחמה ואנחנו נזכרים שוב בסיפורים מהשבוע האחרון בדרום הר-חברון. מנסים להניח את עומס החוויות שעברנו בצורה בהירה, כך שהחוויה הישירה במפגש עם הא.נשים תעבור גם אליכם.ן. למעשה זהו אוסף של הרבה סיפורים קטנים, שמתחברים לסיפור אחד גדול.
"הסיפור הגדול שמתחיל בתנ"ך ומאז עד היום הוא הולך ונמשך עם העם שיצא לגלות וחזר אלפיים שנה יותר מאוחר לבית שבין הים לנהר"
החצר האחורית
גם במצב ה"רגיל", לפני פרוץ המלחמה הקשה הזו, איזור דרום הר חברון היה מקום טעון, עם מתח של מאבק על גבולות המחייה, בעיקר של רועי צאן משני הצדדים, שניסו להרחיב את שטח הרעייה. גם אז, הייתה מתיחות תמידית ודריכות, אבל הייתה גם תחושה של השקט האינסופי, שהמדבר העוטף מציע בנדיבות לכולם. ללא הבדל דת, לאום וגזע.
לפני כמה ימים, מצאנו את עצמנו יושבים בפתחה של מערת מגורים של אישה אלמנה, שהבאנו לה אספקת מזון. ישבנו איתה על כוס תה מול הנוף של המדבר הזה, והיו כמה דקות של שקט. לרגע כמעט ושכחנו שיש מלחמה. אבל אז נזכרנו.
גם בעבר, לפני המלחמה, מי שהגיע.ה אתנו לביקורים בשטח ולא הכיר.ה את הסיפורים מאחור הנוף, חשב.ה שזהו אחד המקומות היפים והרגועים בעולם. אבל עכשיו, בעיצומה של המלחמה קשה שלא לפגוש את מקומות הקושי, הסבל והאלימות. המצב נהיה באמת קשה עד בלתי נסבל.
"הסיפור הגדול, סיפור נהדר לדור ועוד דור את עצמו הוא מכר עד שחל בו שיבוש את עצמו הוא סתר ומאז בפירוש הסתבך עד צוואר הנרדף נעשה לרודף האכזר. "
החצר האחורית
אז נרצה לשתף בכמה סיפורים מהימים האחרונים, שעבורנו היו חוויה אנושית קשה;
פאטמה (שם בדוי) ואימה המבוגרת, חיות במערה מרוחקת בהרי דרום חברון. הן עניות מאוד, בשוליים החברתיים של הכפר. בתקופה האחרונה, הן מותקפות כל לילה בידי מתנחלים קיצוניים, המגיעים מחווה יהודית לא רחוקה. כשאלו מגיעים למקום, הם נכנסים למערה, הופכים, שופכים, שוברים, הורסים את כל המעט שיש להן - בגדים, כלי בית, קמח, שמן ירקות וסוכר. אחרי כל ביקור שכזה, הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא רק לקחת את הכול לזרוק לפח ולנקות שוב את המערה, שכבר ידעה כמה "ביקורים" כאלו. באחד מהביקורים גם הוחרמו כמה כבשים, שמהוות את מקור המחייה היחיד של שתי הנשים האלו.
אנחנו הגענו אחרי אחד מה"ביקורים", והבאנו להן קמח ,שמן אורז קצת ירקות, פנס וגזיה קטנה (אחרי שאת זו שהיתה להן שברו). באותו הלילה הסיפור חזר על עצמו - נכנסים מתנחלים, לקחו, הרסו, השמידו את הכל. הסיפור הזה חזר על עצמו גם לילה אחד לאחר-מכן, כאשר באותו בוקר ידידה הגיעה עם אספקה חדשה.
האם המבוגרת נשברה ועזבה כרגע את המקום. הלכה לגור אצל אחד מהבנים שבכפר הגדול. פאטמה ואחיה בן ה-16 כרגע נשארו במקום, כשבכל ערב הם מובילים את הכבשים למערה נטושה ליד כפר שכן, והם עצמם ישנים תחת כיפת השמיים. כל בוקר הם חוזרים למערה שהיא ביתם. מנסים להשיב לה מראה של מקום שחיים בו. אולי כדי שהפורעים יבינו שהם לא הולכים משם. ואולי כיוון שבאמת אין להם מקום אחר לחיות בו. זה ביתם.
בימים האחרונים, פאטמה ואחיה ראו רחפן, שעקב אחריהם בדרכם למערה בה הם מבלים את הלילה בשמירה על הכבשים. באותו הלילה הגיעו המתנחלים למערה בכפר השכן, כדי לבדוק מה הם מחביאים שם.
ובאמת – מה הם מחביאים שם? אולי הם מחביאים סיפור ? סיפור מאוד דומה לשלנו, על קשר עמוק לאדמה, לחיים קרוב לטבע, לאמונה. אז מה הבעיה עם הסיפור שלהם? אולי הסיפור עצמו מאיים על הסיפור שלנו? מעמיד את הסיפור שלנו בסימן שאלה?
סיפור דומה, התרחש בכפר נוסף, כאשר שם מדובר בזוג מבוגר שגרים בגפם. הזקן שם אמר לנו: "אם הם צריכים לעשות חיפוש – שיעשו. אבל למה הבלגן הזה? למה הערבוב הזה של כל האוכל, עם המצעים, עם הבגדים, עד שאי-אפשר להציל שום דבר אחר-כך וצריך לקנות את הכול מחדש?"
סיפור אחר התרחש בכפר שקרוב מאוד לאחת ההתנחלויות. בכפר הזה, אף פעם לא היה חיכוך בין אנשי ההתנחלות ותושבי הכפר. היו אפילו זמנים, לפני הסכמי אוסלו, שבהם היו אפילו קשרים טובים, כך מספרים זקני הכפר. אנשים מהכפר עבדו במיזמים עם המתנחלים, הם היו קונים בחנות של ההתנחלות ואפילו התינוקות קיבלו שם חיסונים בטיפת חלב. אבל הזמנים האלו חלפו. כל צד נסגר בכפר שלו, ובנה לעצמו סיפור דמיוני על "הצד השני".
באחד הלילות האחרונים, נכנסו כמה מתנחלים רעולי פנים על מדים לכפר, וריכזו את כל הגברים לאוהל אחד. הם קראו לאחד הגברים החשובים מהכפר ודרשו ממנו - תוך כדי כך שהם מצלמים אותו תחת איום בנשק - להגיד לכל העולם שהם נגד החמאס והטבח שהם ביצעו ושהם בעד ישראל. אותו גבר ענה להם: "גם בלי הנשק המכוון עכשיו לראשי אני רוצה להגיד לכם, שתמיד התנגדנו לכל מעשה של אלימות כלפי כל אדם בכל מקום בעולם ואנחנו מוקיעים מכל וכל את מה שקרה בעזה. אבל אנחנו לא עשינו את זה ובטח שאנחנו לא שמחים על זה. אז למה אתה מתייחס אלינו ככה?"
אחד מרעולי הפנים אחז פתאום בנער בן 15 ושאל את אותו גבר, כשהוא מכוון רובה לראשו של הנער: "אתה יודע שיש בעזה עכשיו ילד בגיל שלו שמוחזק בשבי ? איך היית מרגיש אם עכשיו הייתי יורה בו ?"
אותו גבר ענה לו, שהוא יודע כמה קשה המצב עכשיו בעזה עם נשים וילדים חטופים ושהוא מאוד מצטער על כך. ואז הוא שאל את המתנחל: "ואם תהרוג עכשיו את הנער הפלסטיני הזה - האם זה יחזיר את הילד היהודי המסכן שחטוף בעזה ? האם זה מה שיצמצם את הסבל של כולנו ?"
המשפט הזה כנראה עשה משהו. המתנחל עזב את הנער אבל אז הגיעה הדרישה הבאה מהגברים:
"עד מחר בשעה 12:00 יתנוססו דגלי ישראל על כל המאהלים שלכם לאות הזדהות עם ישראל. ואם זה לא יקרה – נשחוט אתכם".
כשדיווחנו לצבא על שהתרחש בכפר, בתקווה שמישהו ייקח את הביטחון של התושבים בידיים ולא ייתן למתנחלים לעשות במקום ככל העולה על רוחם, הצבא הגיע במשך כמה לילות רצופים לכפר, אך הם עשו חיפושים בבתים, כמה פעמים בכל לילה.
יחד עם ישראלים שמכירים את תושבי הכפר רודף השלום הזה מזה שנים רבות, השתדלנו לבקר שם כמעט כל יום. אבל אז הגיע המידע הבא שהשאיר אותנו פעורי פה; מפקד חדש שהגיע לאזור (גם הוא מתנחל), הגיע לכפר ואמר לגברים שם: "אנחנו יודעים שאתם לא מחפשים בעיות ולכן אנחנו מאפשרים לכם להישאר כאן. יחד עם זה, אנחנו במצב חירום ולכן אנחנו דורשים מכם לא להכניס לכפר אף אחד שאיננו מתגורר כאן - לא ערבי, לא יהודי ולא בינלאומי. אם תכניסו –אנחנו נעצור אותם ויהיו בעיות."
וכך קיבלנו את ההודעה, שלמרות שאנשי הכפר זקוקים לאספקת המזון, התרופות, החיתולים, שאנו מביאים, וגם לתמיכה המוראלית שלנו, הם מבקשים בכאב, שלא נגיע עד יעבור זעם.
רחפנים מסיירים כל הזמן מעל הכפר בכל שעה, וגם החיפושים הליליים ממשיכים. הפחד, הניתוק ושלטון ה"הפרד ומשול" שולטים כרגע במקום.
בביקורים שלנו בכפרים אנחנו שומעים עוד ועוד סיפורים דומים. כאב, עצב, אכזבה ממלאים אותנו. אבל יחד עם זאת, יש בנו עוד תקווה שנוכל להמשיך בדרך של נשיאת השלום בדרום הר-חברון. שלא נאבד את האמונה בטוב הבסיסי של כל אדם, ונוכל להמשיך להיפגש, להסתכל עין בעין ולהקשיב עם הלב לסיפורים של א.נשים.
אז הינה שני סיפורים שבהם קרן של אור הפציע בתוך החושך;
בכפר מרוחק שבו ביקרנו סיפרו לנו שהמורים של בית-הספר מגיעים לכל הכפרים באזור מהעיר יאטה. כרגע, עקב המצב, המורים לא יכולים להגיע ללמד, ולכן שני סטודנטים מהכפר - בחור ובחורה, לקחו יוזמה ויחד הם מפעילים מסגרת לימודית לילדים בגיל היסודי. כך הם מנסים ליצור עבור הילדים.ות מסגרת חיים שפויה וגם השכלה מינימאלית.
בכפר אחר, כאשר פרקנו את אספקת המזון שהבאנו בכניסה למערת המגורים הפשוטה, האישה שאלה: "מה היום הבאתם רק אוכל?" ברגע הראשון לא הבנו מה כוונתה, שכן לאור המצב הקשה בכפרים, המזון הוא הדבר הנדרש ביותר כרגע. ואז היא הוסיפה לאחר אתנחתא: "פעם הבאתם לי כמה פרחים לשתול בגינה הקטנה שלי. אולי בפעם הבאה שתבואו תוכלו להביא לי פרח אחד?". הסתכלנו על עציצי הפלסטיק הבודדים, המאולתרים של האישה, שאכן פרחו שם עדיין שני פרחים קטנים. "בטח", ענינו, "בפעם הבאה שנבוא נביא לך פרח".
אז בימים מאתגרים אלו, בכל שבוע אנחנו יוצאים לשטח. מביאים מזון ותרופות לא.נשים. עד להודעה חדשה גם הפסקנו לאסוף תרומות של בגדים, כלי-בית ומשחקים לילדים.ות, כיוון שבכל נסיעה שכזו לשטח הרכב עמוס בדבר שהכי נדרש כרגע – מזון.
אנחנו גם מבינים שבמצב המתוח כרגע, לא כל אחד.ת רוצה לצאת איתנו לשטח.
אז חשוב לנו שתדעו, שגם תרומה כספית היא דבר חשוב ומוערך, כי היא מאפשרת לנו לקנות באלפי שקלים בכל שבוע מזון ותרופות, ושעבור אנשי הכפרים, זהו כרגע הדבר הנחוץ ביותר. כשהמלחמה תסתיים, נזדקק גם למשאבים אנושיים, כדי לטפח תקווה שאפשר לחיות כאן יחד בשלום.
אז כל תרומה שלכם קטנה או גדולה מסייעת
בנוסף, יש בשטח כיום קבוצות של אנשים שמגיעות ל"נוכחות מגינה" על הפלסטינים. נוכחות זו דורשת הגעה לשטח, בעיקר ללילה, והיא מונעת לא פעם, את הכניסה של מתנחלים לכפרים הפלסטינים.
אם את.ה מעוניין.ת להצטרף ליוזמה זו - חיזרו אלי בפרטי.
"הלך לאיבוד הסיפור הגדול הסיפור הגדול שיודע הכל מימין ומשמאל והפוך וישר שיבין את אתמול ויגיד מה מחר בין הים לנהר."
החצר האחורית
אז הסיפור שלנו כאמור ממשיך. אנו זקוקים לתמיכה, ונשמח גם אם תעבירו לאחרים.ות. שעדיין יש בליבם תקווה ורצון ליצור חיים טובים יחד.
זה גם אולי המקום לציין שגם בקרב "המתנחלים" יש א.נשים שפועלים.ות בדרכי שלום להפסקת האלימות, מזה שנים רבות. חשוב לנו להזכיר כאן את ארגון "שורשים", שפועל בהשראת חזונו של הרב פרומן ז"ל ובימים אלו פועל ללא הפסקה כדי למנוע פעולות אלימות ולשמר את קשרי השכנות בין יהודים לפלסטינים.
בתקווה לימים שקטים וטובים מאלו.
באהבה וכאב, איל ואילאיל.
ועוד משהו קטן,
נֹעם צור אלמוג הפיקה קלפי הודיות מלאי קסם והשראה,המראים איך להביא את ההודיה לחיינו בהנאה ובפשטות.
נֹעם תורמת מסך ההכנסות 15% לטובת נשיאת השלום (עלות הערכה 145 ש"ח).