זמן של אחרי קורונה. דורית ואני יוצאים עם "טנדר השלום" העמוס ונפגשים בדרך עם דוד ומשה.
שני אחים. עונים על ההגדרה "מתנחלים" מעצם היותם גרים בהתנחלות בהר חברון. משה פעיל חברתי כבר שנים, במטרה ליצור חברה שעוזרת למי שצריך וכאן באזור הוא מכוון לקשר בין מתיישבים פלסטינים וישראלים. מנסה להשכין שלום בכל דרך אפשרית; פעילויות משותפות, עזרה עם אישורי כניסה לישראל, חיבור פלסטינים לנותני עבודה, עזרה רפואית למי שצריך. עכשיו אנו נפגשים במטרה למצוא דרך לגשר ולמנוע פלישה של אורן מתיישב ישראלי חדש באזור, לאדמתו של מחמוד שכנו הפלסטיני.
בכניסה לוואדי אנחנו פוגשים עוד שניים. דניאל, שמאוהב בחיים הפשוטים של פעם, חי אותם הלכה למעשה. אני מגדיר אותו כאן לצורך תיאור הנפשות כ"מתנחל הִיפִי", רק בגלל שגם הוא חי בהתנחלות בדרום הר חברון. הוא עצמו לא אוהב כל הגדרה שקושרת אותו למשהו או למישהו....
יחד אתנו עבדלה, צעיר פלסטיני שגר קרוב לדניאל - הם שכנים. דניאל אסף את עבדלה ברכבו, ועד שהגענו הם דיברו בשפה קולחת, בערבית שוטפת.
אנחנו ממשיכים יחד, עד לבית של מחמוד ומשפחתו ואחרי ברכות נימוסים אנחנו פורשים אל העץ הצמוד לביתו שבפתח המערה. מסביב שדות החיטה והשעורה. חלקם כבר קְצורים וערומים ומחכים לדייש, והשאר מחכים לידיו האמונות של מחמוד שיטפל בהם.
מחמוד מארח כיאה למסורת הערבית ומתרגש מאוד לקראת האורחים. כשהוא מגלה שכולם גם מדברים ערבית טובה, מתרגש אף יותר. דניאל והוא מחליפים ידע על סוגי עצים המשמשים להכנת מקטרות, מחמוד מראה להם את הטבק המקומי שהוא מגדל והשיחה מקבלת תנופה לגבי שלבי הגידול של החיטה, הכנת הגבינה ועניינים אחרים החשובים בחיים.
בינתיים דורית משחקת עם הבנות. בשקט ובלי הרבה קשקושים כמונו הגברים, הן חורזות יחד צמידים ושרשראות עם חרוזים וצדפים של ים רחוק שאולי פעם יזכו לראותו....
מחמוד מספר לנו קצת על אורן השכן החדש שבכוונה נכנס דרך השדות הזרועים ובכל פעם מביא את הצבא, שבסופו של דבר מוציא את אורן מאדמתו של מחמוד. כולם מופתעים לשמוע שהפעם הצבא פוסק למען המתיישב הפלסטיני. על פי המידע שבידם, האדמות אכן שלו.
בכל זאת זה מעכיר את האווירה, אומר מחמוד, ערבי של פעם, עם כבוד. הוא מופתע – "איך מישהו לא מתבייש, איך מישהו יעשה משהו כזה בכוונה לשכנו, לחברו."
אנחנו מתבוננים במפת השטח של מחמוד ומשה מבטיח לבדוק גם את המפות של הצבא כדי לראות שמתואמות וגם לדבר ישירות עם אורן, בגובה העיניים. לפני שמשה ואחיו נפרדים, משה מנסה לארגן למחמוד כניסה לישראל לפגוש את משפחתו, אך לצערו למרות קשריו, עקב הקורונה עדיין לא מאפשרים לפלסטינים כניסה לישראל מלבד עם אישורי עבודה.
אנחנו נפרדים ממחמוד וחוצים יחד את ההר ב"טנדר השלום" עם עבדלה ודניאל. נפגשים עם עומר שלא ראיתיו כבר 3 חודשים בגלל הקורונה. אחרי הכרות, עומר נפתח לאנושיות שבאה מעבדלה ודניאל- ובמערה הקרירה שלו אנחנו שותים עוד תה ואוכלים פיתה חמה שדורית אפתה עם אשתו של עומר בטאבון. אחרי שיח קצר דניאל ועומר מחליפים טלפונים במטרה לעזור עם חציר ואוכל לבהמות. עומר מספר לנו על הריסות שהיו שם יום קודם, בכפר שכן. בזמן הקורונה ההנחיות לא אִפשרו להמשיך להרוס בתים, עכשיו כשהפשירו מעט את הסגר – אפשר להמשיך להרוס....
אנחנו מגיעים לכפר, מרחוק ילדה מתבוננת בנו ואחרי בירור קצר מזמינה אותנו להצטרף למשפחתה, שאתמול חזרה בלית ברירה למערה עתיקה, לאחר שהמנהל האזרחי הרס את הצריף שבו גרה ב -10 שנים אחרונות.
רק בשביל להבין, אנחנו נמצאים באזור מדברי, בקושי עשבים גדלים שם. הכפרים קטנים. בכל אחד כמה עשרות אנשים. בקצה האופק רואים את העיר ערד ובקצה ההר כמה התנחלויות –שום דבר לא קרוב באמת, אבל למישהו במשרד הביטחון מפריע שיש שם כמה בודדים שנולדו כאן וחיים מהיד אל הפה. מנסים לקיים שגרת חיים.
יונס, אבי המשפחה מתעורר בשבילנו ואנחנו שוב יושבים על תה. בשקט הוא מתאר את אירועי יום האתמול. בלי כעס בלי תסכול. כאילו זה היה לפני 100 שנה ולא אתמול. אני שואל אותו איך הוא מצליח לא לכעוס , לא להיות עצוב. "מה נעשה", אילו החיים שלנו, לאן נלך מכאן. זו אדמה של אבותיי ואין לי מקום אחר ללכת אליו....
מילים דומות שמעתי גם מהצד השני, ואנחנו נוכחים, מקשיבים: עבדלה צעיר פלסטיני שכן של דניאל ה"מתנחל הִיפִי", דורית ואני.
בערב אני כותב לבני גנץ , שר הביטחון החדש, ומבקש בדיקה מחודשת של מדיניות הריסות הבתים. נאיבי מצידי, אני יודע. אף אחד בישראל לא יודע כלום. כולם עסוקים עם קורונה וממשלה חדשה. כשהמצב מתחמם ויוצא משגרת המתח הרגילה, כולנו שואלים "איך פתאום זה התחיל? הרי הכול היה שקט?" שקט כי התקשורת בחרה להיות דוממת במה שכולם רוצים להסתיר, "כי אין עניין לציבור" או כי יש עניין - לכסות את ערוות בושתנו במיני ביקיני של קורונה וממשלה חדשה...
עכשיו אני מחכה לתשובתו, הלוואי ויהיו לי בשורות טובות לכתוב בפעם הבאה.
בריאות ושמחה,
איל
* לצערי, עדיין יש כאלו שלא רואים בעין יפה ניסיון של חיבור אנושי. השמות הבדויים והפרטים הכהים מכוונים כדי להשאיר את המהות ולשמור מכל פגע על חבריי. אפשר לקרוא את הדיווח שלי כמדע בדיוני או משאלת לב ואם אתם לא מאמינים –מוזמנים להצטרף אלי ולראות במו עיניכם.