חזרנו אל ג'ינבה הנצורה

כפי שהבטחנו והתכוונו, חזרנו היום לג'ינבה הנצורה. ראשית אני רוצה להודות לכל התורמים.ות שפתחו את ליבם.ן. היום התחיל בעצם, אתמול - בלקייה. נסעתי לקנות מוצרי מזון, פירות וירקות ופרחים – קצת בשביל הנשמה... אילאיל ואני חילקנו הכל לארגזים והעמסנו בחזרה על הטנדר.

בבוקר, פגשנו את אסי ומליה בכרמל וירדנו יחד אל ג'ינבה. הגענו לשער משבוע שעבר, אילאיל, שהלכה כאשת הקשר שלנו אל החיילים, העירה אותם. הם לא הבינו מי הגיע מוקדם כל כך... חיילים אחרים מאלו שפגשנו בשבוע שעבר. אילאיל סיפרה להם בקצרה, מי אנחנו ושלפני שבועיים נתנו לנו אישור מעבר. לקחו מאיתנו את התעודות זיהוי, וחיכינו לאישור. ברגע מסויים אסי אמר שכבר אין לו סבלנות. הוא מכיר את הצבא. "כל מה שהם צריכים זה שלא נעבור בשער שהם מופקדים עליו." אחרי עוד קצת המתנה מגיעה התשובה – אין אישור לעבור."למה?" אנחנו שואלים. "יש אירוע באזור" מתקבלת התשובה. אנחנו מציעים אבטיח קר או שלוקים אבל החיילים הפעם מסרבים בנימוס.

בהסכמה של החיילים, אנחנו נוסעים בדרך מסביב ונכנסים לג'ינבה. בדרך עוברים בכפר קטן ופוגשים את כל מי שלא נסע לחתונה ביאטה. במערה אחת, אסי משחק עם האבא מוניר במשחק שהביא עבור הילדים – צריך לבנות קיר עם קוביות ואז לנסות להרוס אותו לאט בלי להפיל את הקוף שיושב למעלה על הקיר.... כן זה המשחק ! אבל בקונטקסט הזה, כשמסביב הכול מלא הריסות ובניות חדשות זה צורם לי פתאום –"בונים קיר והורסים אותו" אני מתרגם למוניר את הוראות המשחק – "כמו במציאות". כולנו צוחקים צחוק מריר....

אנחנו מגיעים אל ג'ינבה, שרבים מתושביה נמצאים עכשיו ביאטה. הטענה החוזרת היא שזו עונת החתונות, ולכן רבים נסעו לשם. במרבית המשפחות השאירו את הנערים להשגיח על הצאן ולשמור על הבתים. תחושה קצת מוזרה לבקר בכפר עם כל-כך מעט תושבים, בלי צחוק הילדים, בלי הנשים שעובדות. כשאנחנו יושבים עם כמה נערים, רועים ומדברים, אנחנו שואלים אם הם יוצאים עם הצאן כל יום למרעה. התשובה היא "לא ממש". ואז הם מסבירים שלמעשה אין לאן לצאת עם העדר; מצד אחד מתנחלים, מתיישבים-יהודים שרועים את הצאן שלהם באזור ההר ולא מוכנים שהם יעברו שם. מצד אחר חפירת התעלה העמוקה שנחפרה לאחרונה לאורך קו הגבול כדי למנוע מעבר רכבים- אך מונעת גם מאנשים וחיות לחצות אותה, ממול הבסיס הצבאי החדש עם דרך העפר, שלשם ממש אסור להתקרב ואז השער המאולתר – שגם הוא מסמן את הגבול.

תעלה עמוקה חותכת את המידבר ומפרידה את ג'ינבה מסביבותיה -אין יוצא ואין בא

מוזר, אני חושב, אנחנו יושבים בתוך כפר של רועים מזה דורי דורות, שהעדרים שלהם כלואים עכשיו במכלאות צפופות והם קונים להם אוכל באלפי שקלים. כל המחשבה על הפסטוראליות של כפר רועים שתושביו יוצאים בכל בוקר אל המרעה משתנה. באחד מהבתים אנחנו פוגשים את עבדללה, שבדיוק חזר משבוע עבודה בישראל, והוא מספר: "לפני שבוע, רציתי לצאת לאירוע משפחתי ביאטה. ייבשו אותי עם האישה והילדים משש בערב עד 02:00 בלילה ליד המחסום. החיילים שדיברו ביניהם לא ידעו שאני יודע עברית ואחד מהם אמר לאחרים - בוא נעשה לו ברדק ונייבש אותו כאן. אנחנו שותקים. מביש. מה אפשר להגיד?

באחת המערות מספר לנו עומר - אחד המבוגרים היחידים שנשאר בכפר: "לפני שבועיים חזרתי לפנות ערב עם הטרקטור, והחיילים מנעו ממני לחזור לבית שלי. לא נתנו לעבור. אפילו אחרי שהראיתי להם את הרישום של הכתובת שלי - ג'ינבה, בתעודת הזהות. "מכאן אתה לא עובר" אמר לו החייל. "אז אמרתי לו – 'אז אני נשאר לישון כאן". "אתה לא יכול", אמרו לי החיילים, "אנחנו נביא משטרה ונעצור אותך". "תביאו משטרה, אמרתי להם. אתם יכולים לתת לי לעבור, לחזור לבית שלי או שאני אשן כאן למרגלות השער שהקמתם שמונע ממני לחזור לבייתי. רק אחרי שסידרתי לי פיסת קרקע לישון עליה, ושמתי אבן ככרית לראש, הבינו החיילים שאני באמת מתכוון לכך ופתחו לי את השער. מה לעשות, זה המצב ועם זה אנחנו לומדים לחיות."

אסי פונה אליו ואומר: "אתה יודע עומר – אתה השראה בשבילנו איך לקבל את מה שמגיע בחיים כמו שהוא".

ועומר מוסיף: מה אפשר לעשות? זה מה שיש. רק מה שברור – מהבית שלנו כאן אנחנו לא נצא, בשום מחיר. מקסימום - הם יכולים לפרק עלי את המערה, ככה לפחות יהיה לי כבר קבר". הוא קורץ בחיוך עוקצני.

מבירור שעשיתי באגודה לזכויות האזרח כבר הגישו התנגדות להחלטת בית המשפט להפוך את האזור לשטח אש והצבא טען שלא יפריע לחיי התושבים באיזור. אבל בינתיים, הכוח להחליט מי חוזר לביתו ומי לא, נמצא בידיים של נערים-חיילים (בגיל של בני הצעיר) שהם רק בורג קטן במערכת.

אינני יודע מה יקרה לגי'נבה ולאנשיה, איך ימשיכו החיים שם במצב כזה. מה יקרה עוד שבוע כשכל המשפחות יחזרו מיאטה, אל הבתים, אל בית-הספר שאמור להיפתח מחדש. מה שכואב לי, הוא שאף אחד לא שומע על ג'ינבה, לא כאן בישראל ולא בעולם. חבר מגרמניה אמר שהקונטציה הראשונה שעלתה לו כשקרא את הכותרת של מה שכתבנו היה העיר ג'נבה בשוויץ, ושהוא מנסה למצוא קשרים שם וליצור איזו תמיכה ב"עיר התאומה". הוא ביקש ממני את המיקום המדוייק של ג'ינבה במפה, ומה שהיה מצחיק - כששלחתי אליו את המיקום שמצאתי במפה בגוגל, הכותרת הייתה ג'ינבה –שוויץ, ומתחתיה הופיע המיקום של גי'נבה שלנו, כאן. נו, אולי בכל זאת יש קשר...

ג'ינבה בחורף- אולי בכל זאת יש קשר בין גינבה לג'נבה.....

אני מרגיש שהסיפור הזה של מקום כזה בתוך השטח שעליו ישראל אחראית, חייב להגיע לכמה שיותר א.נשים שאכפת להם.ן ולמקבלי החלטות – שרים, אנשי צבא, אנשי מנהל אזרחי, משטרה, תקשורת, שופטים ואחרים. כאלו שיבינו שמה שקורה כאן הוא מעליב ופוגע בכולנו. על גבול הלא-אנושי. גם כלפי אנשי ג'ינבה וגם כלפינו – הישראלים, חיילים, אזרחים ומטיילים כמונו, שרוצים לחיות כאן בשלום ולהפסיק את האיבה והשנאה ללא קשר לדעתנו הפוליטית על האדמה הזו.

אז אודה לכל מי שיעביר את הסיפור ויעזור - ליצור דעת קהל, תמיכה, אהדה, השפעה ופעולה נכונה.

שוב - אני רוצה להודות מעומק ליבי לכל התורמים.ות שנתנו ברוחב לב ואיפשרו לנו לתמוך מעט באנשי ג'ינבה עם מוצרי המזון, וכך להעביר להם את המסר, שהם לא שקופים. שיש כמה א.נשים בישראל שאכפת להם מהם.ן.

אם תרצו להמשיך לעזור, לתמוך בכל דרך שהיא מוזמנים.ות לחזור אלי.

אפשר לתרום ולתמוך כאן.

> לתמיכה בנשיאת שלום <

תודה

מקווה לבשורות טובות בפעם הבאה

איל

*למען הביטחון של חברינו כל השמות בדויים.