ביום חמישי שעבר הייתי אמור להצטרף לאיל ואילאיל בביקור השבועי שלהם בדרום הר חברון. אבל בסופו של דבר הביקור לא התקיים גם בגלל שאני לא הרגשתי טוב וגם בגלל החמרה משמעותית במחלת הסרטן של אילאיל. אז בגלל שבתקופה הקרובה איל יהיה עם אילאיל בבית החלטתי לצאת בלעדיו לשטח וגם בועז החליט להצטרף אלי. מדובר למעשה באתגר (כמעט ראשון) להתמצאות שלי בשטח וליכולת לתקשר עם התושבים בלי התיווך של איל. אז אחרי התייעצות עם איל יצאנו בשעת צהריים לשטח לביקור בשני כפרים בשטח.
הגענו לאזור הצפוני של אחד הכפרים קצת אחרי השעה שתיים ומיד שמענו מהתושבים שבדיוק מגיע מתנחל עם העדר ליישוב. די מהר ראינו את המתנחל הצעיר עם העדר שלו מתקרב לבתי התושבים הפלסטינים ומתחיל להתעמת איתם ולצלם. האווירה היתה טעונה ובועז ניסה לדבר ולהרגיע, אך ללא הצלחה. במהרה הגיע למקום גם המתנחל יששכר מן שהיה רכוב על טרקטורון והגיע עם שניים מילדיו. בשל החשש מאלימות ובגלל שמדובר בכניסה של המתנחל עם העדר שלו לשטח פרטי פלסטיני התקשרתי לאיש הקשר שלנו בצבא וגם למשטרה. מהצבא נמסר לנו שהם שולחים כוח למקום. המשטרה בהתחלה קישרו אותי לשוטר בצפון בגלל שחשבו שמדובר בכפר בצפון הארץ ואחרי שחיברו אותי לשוטר המקומי העדר כבר חזר לכיוון החווה של יששכר מן כך שהם לא הרגישו צורך להגיע.
המשכנו לצד הדרומי יותר של הכפר וישבנו לדבר עם החברים שלנו משם. הם אמרו שככל הנראה המתנחלים יבקרו ויתעללו בהם בלילה בגלל שניסינו לעזור להם בעימות הזה- סוג של עונש. שאלנו אם עדיף שלא נגיע לבקר אותם, הם צחקו ואמרו שעדיף שנגיע כי בכל מקרה המנחלים מציקים להם גם אם לא נבוא. יצאנו מהבית ופגשנו את החיילים שהגיעו לקריאה. הפעם אלה היו מילואימניקים וניתן היה לדבר איתם ולהסביר להם מה אנחנו עושים ולמה זה חשוב. הם אמרו לנו שהם מבינים שהתפקיד שלהם הוא גם לשמור על הפלסטינים מפני התנכלות של מתנחלים וזה שימח אותנו למרות שעדיין הרגשנו קצת עויינות כלפינו וכלפי הפלסטינים.
משם ירדנו לשביל המרכזי של המסאפר. נסיעת שטח נחמדה עם נוף מדהים של מִדבר שמתחיל להתעורר בעונה זו לחיים ולהיצבע בפלומה ירוקה. נכנסנו לכפר השני ופגשנו קבוצה קטנה של אנשים שעצרו אותנו וביקשו עזרה. הם סיפרו שלפני זמן קצר הגיעו מתנחלים לעדר שרעה בקרבת הכפר וחטפו שני רועים ולקחו אותם איתם. הם הגיעו ככל הנראה ממצפה יאיר או מחוות טליה. עצרנו ונכנסנו עם התושבים לאחד הבתים כדי לעזור. אבל בעודנו יושבים ואוספים את הנתונים וחושבים למי להתקשר הם קיבלו טלפון מאחד הנערים החטופים שסיפר ששיחררו אותם בכפר אחר מרוחק כשעה משם. הם סיפרו שהיכו אותם בצורה קשה ולאחר מכן פשוט שיחררו אותם במקום מרוחק. התושבים שאיתם היינו שמחו מאד על השיחרור למרות המכות, והאווירה השתפרה פלאים. ישבנו עוד קצת לשוחח, להכיר, לאכול ולשתות תה ונפרדנו לשלום.
ביקרנו אצל עוד חבר מהכפר, שמענו על המצב ועל כך שהצבא והמתנחלים דוחקים את התושבים הפלסטינים מכל הכיוונים ולא מאפשרים חיים נורמליים. אבל למרות זאת הדהימה אותנו היכולת לקבל את המצב ("הכל מן אללה") ולא לשבור את הכלים. מה שבכל זאת בלט באמירות הוא שהם לא מבינים למה מתעללים בהם ככה ומאיפה הרוע הזה מגיע. למה אי אפשר פשוט לחיות ביחד בשלום.
לסיכום, זה היה יום לא פשוט ובכמה שעות בעצם נדחסו להן הבעיות הקשות של התקופה הזאת עם האלימות הכמעט ממוסדת של המתנחלים ותחושת חוסר האונים של הפלסטינים. אולם מבחינתי המשך קשרי החברות עם הפלסטינים בתקופה לא פשוטה זו יש בה תקווה קטנה. גם הדאגה שלהם לשלומה של אילאיל בכל מקום שאליו הגענו הוא סימן לכך שהקשר האנושי הפשוט מנצח וינצח כל איבה ורק כך נוכל לחיות יחד בעתיד במרחב הזה.