שלום לכולם,
הפעם אני מצרף דיווח של אראלה מקבוצת הכפרים להם אני חב את ההכרות הראשונית עם דרום הר חברון. בזמן המלחמה שילבנו ידיים כדי לתמוך בכל מה שעולה וניסינו לייצר יחד רשת תמיכה,הקשבה ובטחון.
מאז שבריאותה של אילאיל התדרדרה אני יוצא לשטח פחות ולזמנים קצרים. בועז ואסי משלימים קצת את החסר ואראלה, יאיר ואהוד מקבוצת הכפרים מגיעים כמעט כל יום לשטח ותומכים את המצוקות האנושיות והכואבות שעל אחת מהן תוכלו לקרוא כאן למטה.
בסוף הבלוג ניתן לתמוך ישירות בפעילות קבוצת הכפרים ומצורפים פרטי חשבון בנק לתרומה.
לימים של אור ובקרוב
איל
לידידינו,
שוב אני יושבת מול הדף הריק של המחשב, ומתקשה להחליט אודות מה אספר הפעם. כל שעה, כל יום, מתערמים קשיים ופשעים גם בדרום הר חברון, ובאין דין ובאין דיין, קצרה היד אפילו מלעזור, שלא לדבר על להושיע.
על הסיוע הקבוע שלנו (סיוע בלימודים ובקורסים מקצועיים), נוספו מאז המלחמה צרכים קיומיים של אוכלוסייה שמונעים ממנה את האפשרות להתפרנס. עדיין יש לעיל ידינו (מתרומות שלכם ידידינו היקרים), להביא להם טיטולים ואבקת חלב לתינוקות, מזון בסיסי למשפחות, תרופות, ועוד כהנה וכהנה הוצאות לצרכים הכרחיים, אבל אין לעיל ידינו להשפיע ולו כהוא זה על כוחנותם הדורסנית של המתנחלים ומדיניות הממשלה וזרועותיה (צבא, משטרה, מנהל אזרחי), שבעקבותיהם מתרבים הצרכים, ואילו היכולת לענות עליהם הולכת וקטנה. לפעמים נראה לי שאפילו סיזיפוס היה מתייאש.
מה שאנחנו עושים ללא תלות בדבר, הוא לנהל שיח שאולי הם ואנחנו, יכולים לשאוב ממנו כוחות.
בתחילת השבוע בקרנו את חברינו בתבאן. ע' אמר שהיו כמה ימים שלא באו מתנחלים לרעות את עדריהם בשטחים החקלאיים של תבאן. "והנה בשבת שוב הגיעו." המשיך ואמר. "העדר הגדול שלהם אכל לשובע את השעורה שזרענו ושהחלה לנבוט בשדותינו." כאב מוכר שנע בין עלבון צורב לבין חוסר אונים השתרר בחדר. אל תוך השתיקה אמרתי: "אתם אנשים אמיצים". הם שאלו אותי למה אני אומרת את זה, ואני עניתי להם שזה בגלל שהם מצליחים לשלוט בנפשם ולא לנקום. גלגלתי בגוגל ומצאתי את השיר "נקמה" מאת טהא מוחמד עלי, ובקשתי מפ' הצעיר שיקרא אותו בערבית באזני הנוכחים:
לִפְעָמִים
מִתְחַשֵּׁק לִי לְהַזְמִין לְדוּ-קְרָב
אֶת הָאִישׁ שֶׁרָצַח אֶת אָבִי
וְהָרַס אֶת בֵּיתִי
וְשִׁלֵּחַ אוֹתִי עֵירֹם וְעֶרְיָה לְכָל הָרוּחוֹת שֶׁל עוֹלַם הַבְּרִיּוֹת הַצַּר.
שֶׁאִם יַהַרְגֵנִי וּמָצָאתִי מְנוּחָה נְכוֹנָה
וְאִם אֲחַסְּלֵהוּ מָצָאתִי נְקָמָה.
אִם יִתְגַּלֶּה לִי בְּמַּהֲלָךְ הַדּוּ-קְרָב שֶׁיֵּשׁ לִירִיבִי אִמָּא
שֶׁמַּמְתִּינָה לוֹ
אוֹ אַבָּא שֶׁמַּנִּיחַ אֶת כַּף יְמִינוֹ עַל כִּבְרַת הַלֵּב בְּחָזֵהוּ
בְּכָל פַּעַם שֶׁהַבֵּן שֶׁלּוֹ מְאַחֵר אֲפִילּוּ רֶבַע שָׁעָה מֵעֵבֶר לְמוֹעֵד שׁוּבוֹ--
אוֹ אָז לֹא אֲהַרְגֵהוּ
אִם הִכְנַעְתִּי אוֹתוֹ.
זֹאת וְעוֹד...
לֹא אֲחַסְּלֵהוּ
אִם יִתְבָּרֵר לִי
שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת
שֶׁנּוֹטִים לוֹ אַהֲבָה
וּמִתְגַּעְגְּעִים עָלָיו בְּלִי הֶרֶף;
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִישָּׁה הַשָּׂשָׂה לִקְרָאתוֹ
וִילָדִים שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים כְּשֶׁהוּא נֶעֱדָר
וּשְׂמֵחִים בַּמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ
יְדִידִים וּקְרוֹבִים
שְׁכֵנִים וּמַכָּרִים
חֲבֵרִים לְתָא-הַמַּעֲצָר
שֻׁתָּפִים לַחֶדֶר בְּבֵית-הַחוֹלִים
רֵעִים לְסַפְסַל-הַלִּמּוּדִים -
שֶׁמִּתְעַנְיְנִים בְּמַעֲשָׂיו
וּמַקְפִּידִים לוֹמַר לוֹ שָׁלוֹם.
אֲבָל אִם יִהְיֶה עֲרִירִי כְּרוּת עֵץ-מִשְׁפָּחָה
שֶׁאֵין לוֹ לֹא אִמָּא וְלֹא אַבָּא לֹא אַחִים וְלֹא אֲחָיוֹת לֹא אִשָּׁה וְלֹא יְלָדִים
בְּלִי חֲבֵרִים וּקְרוֹבִים וּשְׁכֵנִים
בְּלִי מַכָּרִים בְּלִי רֵעַ אוֹ עָמִית,
בְּלִי יָדִיד לִרְפוּאָה...
לֹא אוֹסִיף לִמְצוּקַת עֲרִירוּתוֹ
לֹא יִסּוּרֵי גְוִיעָה וְלֹא עֶצֶב כִּלָּיוֹן.
רַק בָּזֹאת אֶסְתַּפֵּק:אַעֲלִים עַיִן מִמֶּנּוּ כְּשֶׁאֶתָּקֵל בּוֹ בָּרְחוֹב
וַאֲשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמִי שֶׁהִתְעַלְּמוּת, בִּפְנֵי עַצְמָהּ, גַּם הִיא סוּג שֶׁל נְקָמָה.
(תרגום: אנטון שמאס)
אחרי זה לא היו יותר שאלות. רק הנהוני ראש של הזדהות.
בהמשך השבוע בקרנו את א' בפאתי סוסיא. מתנחלי סוסיא וגרורותיה מתעמרים בא' ובהוריו הזקנים ברמה יומיומית (כתבתי אודותיו ברשימות קודמות). בשבת האחרונה, ה 3.2.24, החלו לסלול דרך באדמותיו החקלאיות, אותן אדמות שהמתנחלים מונעים ממנו לעבד מאז פרוץ המלחמה. פשוט הביאו מחפר והחלו בעבודות סלילה. הם סוללים בלילה. וכרגיל, אין דין ואין דיין. ישבנו בשמש הבוקר עם א' ואביו, ליד מה שיהיה בית כשיהיה לא' כסף לסיים את בנייתו, וראינו במו עינינו את העוולות. כל כך הרבה עצב היה בעיניים שלהם, ולא היה זעם. שמעתי את עצמי אומרת לא' מה שכבר אמרתי השבוע בתבאן, ובפעם השנייה השבוע נשאלתי למה אני אומרת את זה. סיפרתי לא' את סיפור תבאן והגשתי גם לו את השיר. כשסיים לקוראו, אמר: "אנחנו לא חושבים על נקמה. אנחנו חושבים על איך להישאר על האדמה שלנו. נשמח לחיות עם שכנינו בשלום, אבל הם לא רוצים".
א' מדבר מעט מאוד אם בכלל. אף פעם לא שמעתי ממנו כל כך הרבה מילים בבת אחת. כל מילה יקרה מפז, וכשאני כותבת אותן הן נחקקות בלבי. אני מעבירה אותן אליכם באהבה רבה.
אראלה, בשם קבוצת הכפרים
לתרומה לקבוצת הכפרים:
Account Name: Hibuk Olam (registered NGO:580564995)Bank Name: Bank Leumi
Bank Identification Code: LUMIILITXXX
Routing Code: IL010806
Account Number: 0630619648
Bank Address: 50 Dizengoff St. Tel-Aviv, Israel 6433222
IBAN Number: IL 05010806-00000-30619648