לאחר "ביקור נימוסין" של צה"ל והמתנחלים יחד.....
כל הימים האחרונים אני לא יכול להירדם. אני מקבל כל הזמן שיחות והודעות מרועי צאן פלסטיניים פשוטים, שמספרים דברים שחשבתי ששייכים רק לזמנים חשוכים בהיסטוריה האנושית, זמנים שעברו... הם מספרים שהוכו על ידי מתנחלים וחיילים, שאויימו בגירוש. חלק מאותם רועים כבר עזבו את האוהלים והפחונים שלהם וברחו לעיר הגדולה יאטה. ברגע שעזבו, בתיהם נהרסו על ידי המתנחלים. במקרים אחרים סיפרו לי שהמתנחלים רוקנו להם את מכלי המים היקרים שהובילו (שהרי צינור מים אל הבתים הפשוטים שלהם לא מאשרים להם להעביר...), שהם מגיעים ממש לתוך הבתים שלהם ומאיימים בנשק, נכנסים ועושים חיפושים ברוטליים תוך השחתת הרכוש והמזון שהם אוגרים (כמו שקי קמח).
מפחיד אותי, עצוב לי. כואב לי. וכפי שתיארתי בפוסט האחרון - כל מי שאינו יהודי או כל מי שמסייע לפלסטיני, נחשב לאויב.
אז עכשיו אני מחפש משהו חיובי להיאחז בו, אבל רגע לפני - אני רוצה להתחיל בתודה!
תודה על כל התגובות והמילים החמות אחרי הפוסט שכתבתי, ותודה על התרומות שהגיעו ומאפשרות לנו להמשיך ולתת מה שצריך למי שנזקק. הימים הבאים, השבועות הקרובים, החודשים ואולי השנים הבאות ידרשו מאתנו עוד המון כוחות, כדי לרפא את הטראומה הכואבת הזו. איך בלב הסערה אפשר להקטין את גודל הטראומה? אין לי תשובה. אבל אני רוצה לחלוק כמה שיחות ודברים שא.נשים כתבו, ומהווים עבורי השראה, תקווה, קרן אור;
אני שואב השראה מניצולה ממסיבת הטבע "נובה" שכתבה כיצד היא הזכירה לעצמה במשך שש שעות, שבהן היא התחבאה בתוך שיח וראתה את הזוועות ממש מולה - שיש שיח ששומר עליה, שהציפורים שרות לה, ושהשמים כחולים ואינסופיים גם מעבר לעשן. וכל מה שהיא עושה זה בסדר.
אני מתמלא בתקווה כשאני נזכר איך היום התקשר אלי קאיד ושאל מה קרה לי אתמול שדיברנו והשתנקתי בטלפון. השבתי לו שזה קרה לי כי הוא סיפר שהמתנחלים מאיימים עליו, ששמעתי אותו ואין לי איך לעזור. "אבל אתה בסדר?" הוא שואל. "כן" אני עונה, אישית אני בסדר, אבל אני עצוב, כי אני לא מצליח לעזור לך." "הכול בסדר, אנחנו נמשיך, אל תדאג!" הוא אומר לי ובמקום שאני זה שארגיע אותו הוא זה שמרגיע אותי.....
קיבלתי היום קרן אור במפגש עם חברים.ות, ששותפים לכאב, לאכפתיות מהא.נשים הפשוטים.ות, ולתחושת העצב והמתח. יחד יכולנו להתחבק ולפרוק מעט מזה.
אני חושב על כך שגם עבור א.נשים אחרים.ות אני צריך להמשיך.
אני חושב על המתח הנורא שכולנו בו עכשיו, על ההמתנה הזו למלחמה שלא ברור מי רוצה בה. מלחמה שאולי תעקור את החמאס מעזה אך תיצור את האימהות השכולות ואת היתומים שישבעו שבעוד כמה שנים ינקמו את דם יקירהם. ושוב נמצא את עצמנו במעגל הדמים הבא, וכל צד יתבצר בצידקתו.
אני משתדל לא להעמיס על עצמי את כל החדשות, כדי להגן על עצמי קצת מכל העצב והדאגה שמסביב, ובכל זאת, קשה לי שלא להתעדכן כל הזמן. הרבה חברים שלי נרצחו בברוטליות, ביתם וחייהם נהרסו בצורה בלתי נתפסת. חבר אחד שאני יודע שנחטף. והבן הבכור שלי מגויס ואני דואג לו מאוד.
בתוך כל הכאוס והמתח הרב, קיבלתי כמה מסרים תומכים ומאירים שמזכירים לי ש"יש עם מי לדבר ועוד לא אבדה תקותינו". שניים מהם אני מבקש לחלוק עימכם. אחד משכן בדואי והשני משותפה לשלום בגדה המערבית:
1. בימים האחרונים כולנו יחד במדינת ישראל תחת מתקפה.
החברה הבדואית בנגב היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בשיגרה ובחירום.
הבנים שלנו, החיילים הבדואים, נמצאים במוצבים הקדמיים של מדינת ישראל כל הזמן.
כך היה גם ביום הראשון למלחמה. כעת חלקם מוגדרים נעדרים, חטופים.
ביום הראשון למלחמה ספגה החברה הבדואית הרוגים ופצועים רבים בנפילות טילים.
אחרי שיצאנו כמדינה מההלם של היום הראשון, החברה הבדואית הוכיחה ומוכיחה כל יום את השותפות שלה עם המדינה.
מי שנוהג באוטובוסים הרבים שמסיעים את החיילים שהוזעקו לסייע בדרום הם נהגים בדואים.
כלים הנדסיים של קבלנים בדואים מסייעים לפיקוד העורף וזה נעשה בשמחה כדי לסייע למדינה.
חיילי מילואים שנקראים לצו 8 עוזבים בלי היסוס את משפחותיהם להגן על המדינה, כשהם משאירים את המשפחות שלהם בעורף ללא מיגון (וזה כך במשך שנים של איומי טילים על בתיהם).
ההנהגה הבדואית שמחזקת את העורף.
הרשויות המקומיות שמתפקדות בצורה נפלאה, למרות המחסור באמצעים שיש להן בשגרה ובחירום, ונותנות מענה נפלא ותמיכה למשפחות הרוגים, פצועים, חטופים ונעדרים ואיסוף תרומות לצה"ל ובסיוע לרשויות אחרות בנגב.
החברה האזרחית הבדואית מגויסת לסייע לאלה שזקוקים לתרומות ותמיכה, גם בתוך החברה וגם ליהודים ברחבי הנגב והמדינה. רופאים ואחיות ואנשי מקצוע אחרים עוזבים את ילדיהם כדי להעניק טיפול לכל מי שזקוק לו בבתי החולים.
בתקופה האחרונה גורמים מרושעים מתוך החברה הישראלית ניסו להפריד את החברה הבדואית, מהחברה הישראלית. הגורמים האלה עכשיו שותקים ואני מקווה שאחרי המלחמה הם לא יהיו קיימים יותר בכותרות הציבוריות.
החברה הבדואית בנגב מוכיחה בימי הלחימה את פניה האמיתיים, שהתקשורת לא מציגה בשגרה בגלל אנשים מסיתים ורעים.
אני מקווה שכשהלחימה תסתיים נזכה לחבק ולשקם בתוכנו את הנפגעים הרבים ולבנות חברה משותפת טובה יותר.
2.
Dear beloved friends:
It has been a very difficult couple of days and will be so for some time now.
I hope each and every one of you is safe and sound. I believe that some of you lost someone or waiting for a missing/ kidnapped one to come back home safely. I also know that all of you, as well as us here, got hurt in a way or another by the unprecedented attacks. I am deeply sorry for every loss of an innocent life on the Israeli side, what I have been watching so far, has hurt me to the bones and shocked me very strongly. What has been done to the innocent Israeli civilians is by all means against our beliefs, against our ethics and morals and against the wisdom of our religion as I know it. I, hereby, acknowledge your loss and your unbearable pain. What happened as I saw it in the videos is outrageous, shameful and unacceptable. It is inhumane and will be documented as one of the darkest times in the history of the Palestinians. Every occupied people have the right to resist and free themselves, but never through violence and killing the innocent. It is not the right time to hold sides responsible for what is happening: it is the time to give space to the Israeli pain and sufferance to be heard loudly and shared. It is the time to respect the immediate need of the Israelis to mourn, process and digest what has happened. My deepest condolences to each and every one. I will be praying “for those who are waiting for their beloved as well as for my people. My heart is broken for both. May you all be safe, May this end soon.
Love and Light
מי יתן ולא נדע עוד סבל וסיבותיו.
מי יתן ונהיה מאושרים ויהיו לנו הסיבות לאושר, תמיד.
מי יתן ונמנע מכל מה שפוגע בנו, באחרים וביקום-
גופנית, מנטאלית ונפשית.
הלוואי ונלמד יחד שלום ונטפח זרעים של שלום בליבינו.
בכאב עמוק, שלכם.ן איל