בחג השני של פסח, במקום לנסוע להיות עם אמי, החלטתי לעשות מעשה, ולהצטרף לאיל שני בנסיעתו לדרום הר חברון. איל מגדיר את עצמו כ"נושא שלום", ואת בקשתו, שיצטרפו אליו, הוא הגדיר כבקשה לבוא להצטרף אליו ל"נוכחות מגינה". כבר הרבה זמן שאני שומעת על הפעילות המיטיבה שלו שם, ורוצה להצטרף.
מה שגרם לי לבוא הפעם הוא:
א- הקירבה הפיסית שלי- הגענו עם חמורנו לנגב, לא רחוק מאיפה שאיל גר ויכלתי לנסוע איתו.
ב- תקרית אלימה שארעה במקום אליו נסענו כשבועיים קודם לכן. נעם, חבר, שבא להגן על השדות של ש. (מגנה על פרטיות האיש) מפני עדר שירד עליהם מכיוון חוות מעון, כמעט נרצח. זה לא צחוק. ראיתי את נעם כשהוא חזר משם חבול. ש. הזעיק אותו כשראה את העדר עולה על היבול הדל שלו, ונעם, חקלאי בעצמו, נזעק מיד לעזרתו. הוא עשה טעות ונסע לבד, וכשהגיע למקום וצעק על המתנחל השודד את חלקת שכנו מה הוא חושב שהוא עושה, הרים הלה סלע גדול, וזרק אותו עליו במטרה לפגוע. במזל הוא פספס, והחבר, ש"איננו פרייר " להגדרתו תפס אותו והתכתש איתו, אבל את פניו, שהיו רעולות, לא הצליח לראות. נער גבעות אחר בא לעזרתו, עם נשק חם, ובמזל, ואולי בזכות עוז רוחו של נעם, וגם העובדה שהוא הזמין משטרה עוד לפני שהגיע למקום, התקרית הסתיימה ללא נזקי גוף קשים. אבל הנזק לשדות השעורה – המזון של כבשות הרש – כבר נגרם. אז כשראיתי שאיל מחפש א.נשים שיבואו איתו בחג, הצטרפתי, בתקווה למנוע ירידה חוזרת שכזו לשדותיו של ש.
נסענו ארבעה א.נשים, שכן בדרך כלל ההתקפות של נוער הגבעות הן על החלשים ביותר. רועים שנמצאים לבד בשטח מרוחק, משפחות חלשות, הגרות בבדידות יחסית, ושמספר הגברים בהן קטן.
ובכן – מה שראיתי, גרם לי ממש לשפשף את עיני. כפרורים קטנים של בתי מערות, היושבים על מדרונות של ואדיות, פונים מזרחה אל המדבר. יופי מטורף. איל מסתובב במקומות הללו כבר 15 שנים, ומכיר מאות א.נשים. לזה הוא עוזר במזון, לזו בתרופות, למשפחה מסויימת הוא מביא בגדים לילדים/ות ולאחר חגורת – גב, לעזור עם גב תפוס. כיוון שאלו שהוא עוזר להם או דורש בשלומן נמצאים/ות במקומות שונים, יצא לנו לראות ולבקר בכמה מהם. לשלשתינו – שהגענו לשם בפעם הראשונה היתה חוויה של ביקור בארץ אחרת. אפילו אני, שמכירה את אום אל חיר הלא רחוקה, נדהמתי מבתי המערות, שאין אליהם גישה ישירה ברכב. התרשמתי מהטאבונים, המצויים עדיין ליד כל בית, מכך שהמים מגיעים מבורות המים בדופן הואדי, מהניקיון היחסי, שכן ברור שאין שירותי ניקיון בכפרים הללו, וכמובן שבחנתי את החמורים והאתונות....
למעשה המילה "כפר" או אפילו "כפרור" מתאר משהו גדול יותר ממה שראינו. אצל ש, למשל, מדובר על משפחה אחת, הנאחזת בציפורניים בסלעים שממש בתוכם בנה סב- סבי המשפחה את ביתו, ונשותיו ילדו במערות הללו את ילדיו. בארץ אחרת, היה המקום הזה הופך לאתר תיירות קסום. מקום שאפשר לבוא אליו ולחוות שקט עמוק, לראות אנשים ונשים שדבקים/ות באורח החיים המסורתי שלהם, ומתקיימים עדיין על גידול הצאן. אפשר לראות את הרועות שואבות מים מהבור להשקיית העדר, ואם תרצו, תוכלו לדמיין את רחל בארצות התנ"ך.
אבל פה – סיפורי זוועות שלא נגמרים. המתנחלים תושבי החוות הגיעו לאזור הזה במטרה ברורה – לסלק משם את התושבים הערבים. מעשי גזל הם עניין שבשגרה. המתנחל שבנה את סוכתו ממש מעל לבור המים העליון, זה שחפר סבו של ש ,פשוט לא נותן לו להגיע לשאוב. וש. לא שואב. למרות שהוא ממש צריך את המים הללו, הוא פוחד על חייו. כשייגמרו המים בבורות התחתונים, והשנה זה יקרה מוקדם בגלל הבצורת, הוא יצטרך להביא מיכליות מים מיישובים רחוקים, ולשלם עליהם הרבה. הרבה מאד, למעשה. הרבה יותר מאשר כל אחד ואחת שקוראים.ות את הדברים הללו משלמ.ת על מי השתייה והרחצה שלו.ה. אולי פי 20 יותר. וצריך מים, להשקות את הכבשים הצמאות. צריך גם אוכל לכבשים, וש. חוכר אדמות, כי אדמותיו האישיות לא מספיקות. בסתיו הוא זורע שעורה ומתפלל לגשם. השנה הגשם לא ירד. וגם לא בשנה שעברה, וגם לא בזאת שלפניה, או לפניה. ארבע שנים של בצורת. ארבע שנים קשות, גם אלמלא היו אותם שכנים יהודים יורדים אל שדותיו, ונותנים לעדריהם לאכול בהם ולהשחית את היבול בטרם ייקצר. למעשה, בשנה כמו השנה אין הרבה מה לקצור. ברוב המקומות השעורה נמוכה וללא גרעינים. כל מה שאפשר לעשות איתה הוא להעלות עליה את העדר, שיאכלו ישירות מהשדה. אבל המתנחלים מגיעים לשדות, ולא מותירים אוכל לכבשים הרעבות של ש. וכשהכבשים רעבות אין להן חלב, והוולדות מתים. אין פרנסה. גם לא זו הזעומה, שאפשר בקושי לחיות עליה בימים של שלום. כן, עבורם זוהי מלחמה על אוכל ומים. והמתנחלים יודעים זאת היטב. למרות שלהם, בחווה, יש כמובן מים זורמים שהם מקבלים ממקורות. יש להם גם חשמל, מחברת החשמל. ויש להם גם תמיכה של הצבא, ושל המשטרה, ואפילו של בתי המשפט.
בערב ש. סיפר לנו קצת סיפורים על מקרים שקרו בעבר, בהם המתנחלים פגעו קשה באחת העיזים שלו, או גנבו לו את כל הגדיים. הוא נסע והגיש תלונה –לא עניין פשוט עבורו. ומה אמרו לו? "תשלם!". תשלם, או שתשב בכלא. ה"שופט" היה איש צבא במדים, בעל דרגה בכירה. כי זהו אזור עם שלטון צבאי, הרי. חוקי ההגינות היושר והצדק מתקפלים ומתחבאים, כפי שעל ש. להתקפל ולהתחבא מפני חוקי החומסים היהודים. אלו שבמדים, ואלו שלא במדים, אבל חושבים שהם והם בלבד אדוני הארץ. ש לא רצה לשלם. המקרה הזה כבר היה לפני כמה שנים, אני חושבת. אבל הכאב בקולו כשסיפר לנו, היה חי וטרי. חוסר הצדק המשווע הזה, בו גם עושים לך נזק ועוול, וגם מאלצים אותך לשלם לפושע שהזיק לך – היה יותר מדי בשבילו. "אשב בכלא". הוא אמר. אבל אם הוא ישב בכלא, לא יהיה מי שירעה את הצאן, לא יהיה מי שיטפל בשדות, לא יהיה מי שיהיה עם משפחתו, שהיו בה בנות ובנים צעירים בלבד באותו זמן, ואמא זקנה, שחטפה כדור ברגל ממתנחל אחר, והיא צולעת ונשענת על קב – עץ. אז אחיו שילם. "תהיה ריאלי" הוא אמר לו. עדיף לשלם, מאשר להכפיל את הנזק.
אחרי זה הוא כבר לא מגיש תלונות. הוא מצלצל לאיל, ומבקש שנבוא להיות איתו בחג של היהודים. כי שבתות וחגים הם הזמנים האהובים על הפורעים היהודים. מועדי שמחתנו. מה משמח את נוער הגבעות יותר מאשר להתנכל לפלסטינים, לגנוב או לשדוד, לידות אבנים או לירות בפלסטיניות זקנות וחסרות ישע?
אז בערב חג שני ישנתי ליד המערה של אם המשפחה הזקנה וביתה, נ. אחות של פ. לילה שקט עבר עלינו, מבחינה זו שאף אחד לא בא. אבל את האור לא כיבו כל הלילה (לאחרונה הם קיבלו קולטי שמש מעמותה אירופית, ואלו מספקים חשמל סולארי בשביל מצלמות ופרוז'קטורים). כל נביחה של כלב, כל רחש, ישר הקפיץ את הזקנה וגרם לה להדליק פנס ולבחון את השטח. אולי המתנחלים באים לשרוף. או להכות, או סתם להתפרע ולהפחיד. לא ישנתי הרבה...
בבוקר יצאנו עם פ. לקצור קצת שעורה. למעשה לתלוש ולא לקצור. באזורים מסויימים מהיר וקל יותר לתלוש בידיים, מאשר להשתמש במגלים. אולי בגלל שהשעורה כל כך נמוכה, אין טעם להשתמש במגל. לא יודעת. שאלתי, שמעתי וכתבתי כמה וכמה "שירי" קציר. אלו למעשה קריאות עידוד הנותנות קצב לעבודה. זה משהו שתמיד מעניין אותי, במלאכות המסורתיות – הקשר שלהן לשירים ולסיפורים. יצאנו קצת מאוחר, ועבדנו גם בשמש, מה שפחות מתאים לי, אבל היה מרתק, ובהחלט נהניתי. באמצע העבודה איל קיבל דיווח על רועה שחטף אבן בראש ופונה לבית החולים, בגבעה שבצד השני לביתו של ש. אולי אלו מחוות מעון ראו שאנחנו באים אל ש, ולכן הלכו להרביץ ולזרוק אבנים בצד השני. באופן מצער, אין מספיק מתנדבים.ות כדי לתמוך את כל מי שזקוק.ה להגנה. התקפות המתנחלים הם עניין שגרתי באזור הזה, והצבא, שאמור לספק את ההגנה – גם לאוכלוסיה הכבושה, עושה בדיוק את ההיפך. תמיד מאשים את המותקפים. וגם המשטרה, במקרים רבים.
לפני כמה ימים מתנחלים נכנסו עם העדר שלהם לתוך הגינה הפרטית של מישהו בכפר סמוך, כך שהכבשים והעיזים אכלו בתאווה את הכרובים שבעל הגינה גידל כמזון לו ולמשפחתו. עכשיו שתבינו. זו לא גינת נוי, או גינת ירק קטנה לתחביב, אלא זה באמת האוכל של המשפחה. הוא קרא למשטרה. השוטר הגיע. זה כבר טוב. וכשהשוטר הגיע, הייתם.ן מצפים שיגרש את הגנב החצוף, נכון? אז זהו, שלא. אנחנו בשטחים הכבושים... השוטר פנה אל בעל הגינה ואמר לו: שמע. ליהודים מותר להיכנס לכל מקום! כל מקום חוץ מהסלון של הבית שלך (כאילו שיש לו סלון, בצריף). כאשר המתנחל הזה ייכנס לך לתוך הבית עם העדר, אתה יכול לקרוא לי. כל דבר אחר – אתה מבזבז את הזמן שלי.
אז חזרתי, נו, ככה וככה. היה כיף, מצד אחד, לראות את כל המקומות היפים האלה, והיה מדכא, מכעיס, מעצבן, מתסכל, לראות מקרוב מה קורה.
יונית קריסטל
מומחית למלאכות עתיקות
Comentários