כמו כולם גם אני כואב את התקופה הנוכחית. הרבה סבל, כאב, דאגה, פחד,חרדה, כעס ועלבון. ובטח יהיו כאלו שיוסיפו עוד תחושות והרגשות למה שמתחולל.
אחרי כשבע שנים שבהם נפרדתי מה"מיין סטרים" של פעילי השלום שרואה את כל הסיפור מזוית אחת, בחרתי ללכת ללב ליבו של הקונפליקט ולנסות להכיר באמת גם את הצד השני - זה של המתנחלים. קיבלתי ביקורות נוקבות מכל עבר והיו כאלו שכעסו עלי מאוד – משני הצדדים.
בכל זאת רציתי להאמין בתוך ליבי שאפשר למצוא משותף באהבות, בכאב ובתשוקה לחיים. באמת שניסיתי. נפגשתי עם כל מי שהסכים: רבנים, פוליטיקאים, אנשי צבא ותושבים – מתנחלים, גם מתונים וגם קיצוניים ובמקביל המשכתי כמובן את הקשר גם עם הפלסטינים. הקשבתי לסיפורים וניסיתי לבדוק איפה אפשר למצוא מרחבים ומיזמים של WIN-WIN. כל פעם שהיה גל פיגועים הרגשתי איך צונאמי ענק של רוע מחסל את עבודת הטיפין-טיפין שלי אל הלב של אנשים, אל הזיכרון הפצוע של כולנו, אל נביטת האמון האנושי.
בחודש יוני כתבתי למכרי מההתנחלויות מכתב, שמביע את אכזבתי שמכל מה שהשקעתי בו עד כה, גם אם זה שינויי מזערי, ואין לו אחיזה במציאות המורכבת. הרגשתי שלא פעם, לא היה זמן למפגש בארבע עיניים וכשכבר היה כזה, זה היה כל כך נדיר שאי אפשר היה לבנות על זה מערכת יחסים של אמון, בטחון ואהבה. חשבתי שכדי לעשות שינוי צריך לפחות לפנות לזה זמן קבוע.
אז ביוני 23 כתבתי להם מכתב שכותרתו היא "באהבה וכאב למתנחלי הר חברון":
"אינני איש דתי במובן של קיום מצוות, אך יש דברים שאני מאוד דתי בהם הנמצאים כעקרונות חיים בתורה היהודית. למשל עשרת הדיברות, סיפורי כרם נבות, היחס לגר לאלמנה ולכל מי שהוא לא "אני". המון פנינים אנושיות בתוך התרבות הזו. מאמא שלי למדתי ש"מה ששנוא עליך על תעשה לחברך/שכניך" ותהיה אדם לא משנה מה קורה.
מעטים.ות מכם.ן אף הצטרפו אלי וראו בעיניהם את הפשטות והתמימות של שכניהם. רובם שמחו והיו סקרניים לפגוש את "ההוא מהצד השני".
לצערי זה רק טיפה בים, בעוד גל ההשלתטות משמיע את קולו בעזות מצח. והקול של הרוב, השפוי, אנשי ארץ ישראל היפה שרק רוצים לגור כאן בשקט לא מושמע כלל.
רבים מכם לא מסכימים עם הפגיעה בחירות האדם של שכניכם ויחד עם זאת קיבלתי התייחסויות כמו: "כואב לשמוע, אבל אני לא יכול", "אל תהיה כלכך נאיבי – זה לא כמו שאתה רואה את זה", אני לא יכולה כי בעלי לא מסכים להראות אנושיות לצד השני", "אנחנו צריכים להיות חזקים כדי להראות להם מי כאן בעל האדמה" ועוד.
האמת, מצד אחד אני מבין אתכם.ן, יש מה להפסיד - הויכוח עם השכנים שלי, המשפחה, עם מי הילדים ישחקו, חרם חברתי או כל מיני דברים שמונעים מא.נשים טובים "לצאת מהארון" ברגע מסויים ולהגיד "די – מספיק עם זה, גם אני לא הייתי רוצה לחיות כך". אך מצד שני, אם לא אתם.ן תקדמו שינוי, מי כן?
אני כותב את הדברים עם הרבה כבוד, הבנה וההערכה אליכם.ן אבל גם עם כאב, תחושת כישלון שלי, בעיקר על כך לא הצלחתי להוציא מהצד שלכם.ן מישהו.י שבאמת מוכן.ה להירתם למען הבית. לא ראיתי נכונות לעשות מחוות ולייצר באמת קשרים המשכיים, מלבד כמה משטחי עץ לחימום בחורף או החזרה של חמור אבוד..."
לא קיבלתי כמעט תגובות ואם כן אז רק אייקון של לב- מעין שתיקה של הודאה.
ואז הגיעה המלחמה הנוכחית, ואני נשארתי המום ופעור פה ממה שקרה בעוטף עזה -כמה אכזריות, כאב וסבל, שכולנו נושאים.
ומתוך הכאב, הסבל והפחד הזה התעוררה אצל כמה אנשים תחושת נקמה חזקה, שקיבלה ביטויי בשטחים הכבושים בדמות של מתנחלים רעולי פנים, חלקם לבושים מדי צה"ל, שמתעמרים באוכלסיה המקומית השכנה, מטילים בה אימה ומורה, נכנסים לבתים והופכים ושוברים אותם. מכים, יורים, שורפים, חותכים צינורות ומיכלי מים, גונבים כבשים ומשחיתים בזעם. הרבה משפחות עזבו נוכח הטרור היהודי.
כשדיברתי עם מתנחל שאני מעריך מאוד, הוא כעס עליי שאני רואה רק את הצד השני ולא אותם וש"יש זמן למחמה ויש עת לשלום".
הוא אמר שיש עליהם איומים אינספור ו"כל הערבים רוצים להשמידינו". ואני מקשיב ונדהם איך כל צד מספר את סיפורו אבל לא נפגש עם האחר לשמוע רגע, בלי לשפוט, בלי להחליט זה נכון או לא, רק להיות עם הכאב שהוא משותף לכולם.
אני מודה, משהו התערער אצלי ביכולת להכיל את הכל. המיכל של הלב שלי לא מצליח להכיל את כל הרוע הזה ולא את הבורות שמנסה בכוח לראות את הכל באופן נפרד, מוחלט ובלתי משתנה ומשאירה רק ברירה אחת : "להיות או לחדול –זה אנחנו או הם." זה מצטרף לעולם הנוכחי המקוטב שלנו – זה שצובע את הכל בשחור או לבן –טוב או רע. הכל מוחלט. כל מה שאני הוא הלבן, הטוב ובצד השני יש רק רוע ושחור.
היום בשעור מדיטציה קראתי קטע של יעקב רז שמפליא לתפוס את הרגע:
" בזמן הזה הכוח מדבר ואיננו טורח להצטדק עוד. הוא נמצא כאן, עושה את מעשיו ומתקיים כאילו מזמן הבריאה, כאחד מאיתני הטבע, טייפון או משהו כזה, הרסני אך מובן.
בזמן הזה אין צורך עוד לראות את האחר. אומרים לנו: אין עכשיו פנאי. כי 'הוא', האחר, לא נותן לנו את הפנאי לראות אותו, להקשיב לו. הוא, האחר, תמיד הוא, הביא אותנו למצב שבו אנחנו משתמשים בכוח. נאלצים להשתמש בכוח. הרי הוא התחיל. אנחנו, רק מגיבים. אולי פעם, כשהוא יבין [כוח, ובכוח, כי הוא מבין רק כוח], אולי נדבר. אם יהיה עם מי.
בינתיים אי אפשר לראות את האחר ולהקשיב לו. לעולם בעל שם כולל - יהודי, ערבי, חרדי, מתנחל, חילוני, צפוני, רוסי. אסור שיהיה לו סיפור, לאחר, או שם פרטי, או עבר, תוכניות, צעצועים, חלומות, כאב, פחדים, אהבות ומצוקות. מתי ציירנו אותו ברוחנו שר שיר
ערש לילדיו, מנגן בגיטרה, משתטה עם חבריו, הולך לקולנוע או מתענג על ספר מדע בדיוני? הוא לעולם מרושע, זומם, שטני, רצחני, לעולם הוא קם בבוקר והרוע בדמו, תוסס ומבקש להשמיד. בכזה רוע אין ברירה, אלא להכות בכוח.
כך אנחנו אומרים. כך, בדיוק, אומרים 'הם'.
להמשך הקריאה של "רחוב אחד, שני מקומות"
ואני מאחל לעצמי שיהיה לי את הכוח והאומץ להכיל את כל המסה הזו, את השחור והלבן, את הטוב והרע את הסיפור שלנו ושלהם..... שאוכל לשאת שלום אמיתי בליבי.
חבר שתיארתי לו את אכזבתי וייאושי מהמצב אמר לי שמה שמנחם אותו זה שיש כאן המון אנשים טובים וזה נותן לו תקוה שאפשר להמשיך.
כולי תקווה שנצליח לשמור על שפיות ואנושיות בתקופה שמותחת אותנו לקצוות שלא הכרנו. שנוכל לנשום יחד ולתת סיכויי למקום הזה שקוראים לו ארץ הקודש להיות גם ארץ זבת חלב ודבש ולא ארץ אוכלת יושביה, מלאה כאב, דם ודמעות.
שלכם.ן, איל
"כדי שתוכל להכאיב לאדם אחר, אתה מוכרח לשכנע את עצמך שהוא שונה. אתה מוכרח להאמין שמה שמכאיב לך אינו מכאיב לו. הוא אינו רעב כמוך, אינו אוהב את ילדיו כמוך, אינו חולם כמוך ואינו פוחד כמוך. לא השנאה היא שמשחיתה אותנו, אלא האדישות. אם היא משתלטת עליך הרי שאתה נמצא, באמת, בלב האפלה".
מתוך ההקדמה לספר: 'ל
ב האפלה'/ ג'וזף קונרד