12 בלילה אני מתעורר לשמע מטוס קרב שחוצה את שמי המדבר הפלסטיני. הפעם זה לא נשמע כמו מטס ראווה לזכר הילולת המנצח והאגו כפי שנהוג בחג העצמאות. כנראה עוד גיחה לסוריה ולבנון. לא ביקור נימוסין חס וחלילה, או תיירים שבאים לראות יופי ותרבות בעולם ומסורת אחרים משלהם, אלא עוד מיתקפה על מי שהגדרנו כ"אוייב" ואנו מקדימים להשמידו שמה יערער את גאוות העם הנבחר ועצמאותו.
ואני תוהה האם זו עצמאות ? עָם שחי 76 שנה ועוד 2000 שנות גלות בפחד, כל הזמן מנסה להנציח את עצמו ולסכם בדברי ימי ההיסטוריה העכשיות את עצמו כמנצח.
ושוב אני תוהה, את מה אנחנו מנצחים? או מה אנו מנציחים? מה הצלחנו להפנים עם כל הניסיון העתיק שלנו עם המנטרה החוזרת לאורך הדורות שכל הזמן מטפטפים לנו: שכולם רוצים להשמידינו ? האם נשכיל אי פעם להפנים משפטים כמו "ואהבת לרעך כמוך" ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך"?
והפעלים שנאה ואהבה, ואתה ורעך ? עד כמה אנחנו נתקעים בקטבים ? אם מישהו אמר, כתב, הביע, עשה משהו שאנחנו מסכימים איתו מיד אנחנו מתחברים איליו, אוהבים אותו מהללים אותו כאילו הוא השופר הפנימי שלנו. ולעומת זה, אם אינני מסכים עם מילותיו ומעשיו מיד אני חורץ אותו למוות ומנסה להכחידו כליל שמה זה יפגע חס וחלילה בקיומנו, בעצמאותינו רחמנה ליצלן.
הלילה עוטף את המדבר ברוח קלילה, הכבשים פועות, חרק מעופף מקרקש בכנפיו ליד השק שינה שלי, וקרן אור חזקה של פנס נדלקת מידי פעם ובוחנת מה שלום כולם. האם הגיע זאב או תן לתפוס טלה קטן או שמא נערי גבעות שמנצלים את הבידוד ואת אופריית החג והעצמאות כדי להטיל עוד מורא על שכיניהם ?
אם נכנסו לכם פעם לבית גנבים, בטח תכירו את התחושה הזו של אי שקט, חוסר בטחון ואיך כל רעש ותנועה מעירים אתכם עוד חודשים ואולי גם שנים אח"כ. אבל אם היו נכנסים אצלכם ללא הזמנה פושעים כמה פעמים בחודש, ברציפות במשך כמה שנים ? איך הייתם מרגישים אז? מערכת העצבים מרוטה ומגיבה על כל תנועה וקול חשודים. אין רגע מנוחה. עכשיו דמיינו שפשוט נולדתם לתוך זה ואתם לא מכירים משהו אחר. המבנה הפנימי שלכם בגירויי על, על גבול הפסיכוטי ואתם מגיבים בפחד ותגובת יתר בכל פעם ?
אז זהו, שרוב הפלסטינים שאני פוגש בכלל לא במצב הכאוטי הזה אלא להיפך מלאי איתנות וכבוד לחיים ולבריאה עצמה. רובם ללא שנאה למי שללא הירף גוזל את זכותיהם, חירותם ומעט מהחיים הפשוטים שעוד נותרו להם. עבורי הם מעוררי השראה.
לעומתם - בצד שלנו הרבה פחד, הרבה התעצמות והתקשחות במטרה להגן על חירותנו, על עצמאותינו ולהצדיק את "הקם להורגך" וכו'. ושוב אני תוהה מי כאן כובש את חירתינו ועצמאותינו? אולי זה בעצם אנחנו עצמינו ?
ואני מסיים את הנוכחות המגינה הזו בעוד לילה פלסטיני ומוסיף למשפט המפורסם, את שלי:
(מי אני רוצה) להיות או (מי אני רוצה) לא להיות, זו השאלה ?
ואת? אתה? מי אתם רוצים להיות? או לא להיות ?
אני לעצמי,כבר יודע.
מוזמנים להצטרף אלי, לנוכחות מגינה או לסתם יום ולראות ש"יש עם מי לדבר"
איל
Comments