ערב חג שבועות, 2024. שנה שהיא המשך הרוע שפרץ אלינו ב7.10 קודמתה. ועכשיו כבר החג האחרון לשנה זו, ואני נוסעת לדרום הר חברון. למאספר יטה.
איל שני ואסי שהם הנדירים הכינו יום מלא של ביקורים במקומות ואצל אנשים שגרים כ"כ
קרוב ויחד עם זה חיינו מתנהלים כאילו היו בצידו השני של העולם, מעבר לימים ומדבריות בלתי ניתנים לחציה.
המכונית שלי, שכבר מכירה את הדרך למעבר מיתר בעל פה, מלאה. ארבע נשים. ערב של עושות שלום, אימהות ללא אלימות, אנחנו באות עם כל החיבורים שלנו ומעל לכל אלה, החיבור שלנו לעצמנו, ללב. והלב הזה עומד לפגוש היום לבבות חרדים, ולהתחבר.
השיירה שלנו קטנה, מחנים, פוקחים עיניים אל עוד מקום ועוד אנשים. מתכנסים אל חדר או תחת סוכה במעגל, ומקשיבים. ואני רואה את נקודות המגע של אנשים שרוצים להרגיש שהם ככל האדם, כמוני וכמוך. צמחי גרניום וקולאוס בפחים, סוכת גפנים, דלת צבועה, כביסה מתנפנפת על חבל, גן שעשועים קטן. הם מראים לנו את חלקות הירקות שעולות ופורחות, תוצר "פרוייקט הירקות" שנרקם בחודשים האחרונים, והלב מתמלא לי, והדמעות עולות.
דברים קטנים, שכולנו מכירים ומנחמים אותנו, ומייצרים לנו הרגשת שפיות. ואז בשקט של המעגל עולים הסיפורים. תיאורי חיי יום יום ששולטים בהם רגשות של פחד, חרדה .שגרה שהולכת ומצטמצמת, וכל חלק שבה, עד הפעולה הפשוטה של קנייה הופכת למבצע של אומץ בדרכים לא דרכים ברגל או תמורת סכומי עתק כי הדרכים הרגילות, נשללו מהם, ע"י מחסומים וחפירות.
הם מספרים לנו לאט, בקול שקט. ודומה שאין לסיפור הזה סוף. אלא תיאור של רוע שהולך ומתגבר. ושפרץ כל גבול ואשר מאז ה 7.10 כל תחושות הזעם הכאב והתסכול על מה שארע ונותרו ללא מענה, מתועלים פה באזור האלוהי הזה להרס שאינו יודע שובע. הרס צמחיה, חיים נוף, הרס שאינו מבדיל בין זקן או צעיר או ילד, גבר או אישה, עץ או כבשה. הרס לשם ההרס. רגשות עיוורים, שמחפשים תיקון ונחמה בסבלו של האחר. מאז ה7.10 מספרים לנו בכל נקודה בה אנחנו עוצרים להקשבה, שערי הגיהינום נפרצו.
אני לא שומעת מילות נקם. אני לא שומעת שפה של כוח. אני שומעת דיבור שיש בו ניסיון אדיר להבין, לנשום את הסבל ולשחרר. אני שומעת על מבוגרים שמרחיקים את הצעירים כדי להגן עליהם ממעגל דמים שאין בו תוחלת. אני שומעת על קושי, קושי להחזיק יום ועוד יום עוד יום את ניסיונות המחיקה שלהם כבני אנוש, שיש להם זכויות וחשיבות ומקום. אני שומעת ומרגישה את הקושי שלהם בתוך תוכי.
לפעמים הקו שאת חוצה מסתבר כדמיוני לחלוטין. מלאכותי. קו שמתוחזק עי אינטרסים שאין בינם ובין אהבה ואנושיות וחיבור כל קשר. קו מעצם היותו קו, מפריד, מבודד, מחליש.
חזרתי, ולא בפעם הראשונה מהסיור במאספר יאטה בתחושה חזקה מאי פעם, שחציית הקו המנטלי והפיסי נדרשים שוב ושוב ושהם האמצעי היחיד ליצירת ותחזוקת חיבור וצמיחה. שהשלום מתחיל בחציית קוים, בשימת סימני שאלה, ובמגע עם מה ש"אינו מוכר לך". שמבט בעיניים הוא כוח, וישיבה שקטה ביחד היא אנרגיה שמכפילה את עצמה. למדתי לבטוח באינסטינקטים שלי, ובקול הפנימי שיודע.
תקשיבו לקול הפנימי שלכם, תחצו קוים, תבואו הביט בעיניים- תעשו שלום קטן.
דורית בן טוב
Comentários