תקופה עמוסה.
תמיד בעונה הזו יש את המעבר בין הכמוס, הדחוס, הישן- למתגלה, לפורח, לפורץ, ליוצא. גם הטבע משיל את מעיל החורף אבל לא תמיד יודע להחליט אם צריך חולצה קצרה ומשקפי שמש, או מעיל פרווה ואח דולקת...
לב המדבר –מקום מפגש לכולם
לפני שבוע הזמנתי את ספי הנגבי שהקים את שחרות ואת זמן מדבר לפגוש את השותפים שלי למיזם התיירות, לייעץ לנו מניסיונו ולעזור לנו להתפתח נכון ולמזער תקלות בדרך. הקמנו אוהל מדהים היושב בלב המדבר במקום שיש נוף אינסופי, יש לנו שם שירותים אקולוגיים ומיכל מים. אנחנו בונים שם משהו שיוכל לתת מענה למתגעגעים לסיני, ומקווים להתפתח בהדרגה. את הים כנראה לא נצליח להביא, אבל יש תכנון לבריכה שנאטום, לצימרים בתוך מערות עתיקות, טיולי חמורים, גמלים, ג'יפים או סתם לנוח וליהנות מהשקט, קריאת המואזין ואוכל ערבי/בדואי טעים. בפסח הקרוב יש כבר כמה משפחות שיתארחו.
אם גם אתם רוצים צרו איתי קשר.
עדות לכאב
אח"כ אסי ואני הצטרפנו לקבוצת מתג מאיר וביקרנו את סעיד עווד שהוא ומשפחתו הוכו בברוטליות על ידי נערי גבעות כשהגיעו ביום שבת לעשות פיקניק באדמתם. קשה לראות וקשה להבין איך בן אדם יכול לקחת בכוונה תחילה לום ברזל ולהכות בכל הכח באדם אחר. קשה להבין לקבל ולתפוס איך יכול מישהו לזרוק אבנים בגודל של מלון לעבר מכונית המשפחה שחנתה בשטח ובה 10 זאטוטים בני שנה עד 15 שזועקים באימה...
כשנכנסו יכולנו להרגיש קצת את החשש מהמבקרים היהודים שבאו לביתם, אבל מהר מאוד השיחה קלחה והמשפחה העריכה את נוכחותנו ואת סלידתנו מכל מעשה אלימות. יש קומץ אנשים משוגעים שמנסים להרוס לכולם את הסיכוי לחיים משותפים אנושיים ומכבדים, והם לא נורמליים לדעתי. אבל לצערי הרוב הגדול של האנשים שמגנה אלימות בכל תוקף נשאר דומם, מדלג על המידע או מתעלם ממנו וזה לא נכנס לשום סדר עדיפויות של היחיד, הקבוצה, החברה, הלאום והמדינה.
טוב שיש כמה שאכפת להם שבאים להיות עם הכאב ולמצוא דרכים להראות שהם מתנגדים לאלימות ואכפת להם מהשכנים שלהם.
"טנדר השלום" הזקן נשבר
אח"כ נסענו לג'ינבה. ביקרנו משפחה ובדרך לשנייה פתאום שמעתי רעש חזק וידעתי מיד שנשבר לי המשולש ואינני יכול להמשיך מכאן. למזלי האוטו נשבר לא רחוק מהבית של מוסה ששמר עליו. למזלי כבר הכרתי את הבעיה ואת "רופא המכוניות" אעודה, שכבר הציל אותי פעם , והוא הגיע ובתת תנאים בשטח הצליח להביא את הטנדר להגיע איליו למוסך. במזל הצלחתי למצוא משולשים. אומנם סיניים אבל הפעם כבר עשינו להם חיזוק נוסף והיום כבר הטנדר שעט בדרכי האבק כאילו מתריס כנגד כל -"אז מה עם אני זקן !"
חשבתי לעצמי שיש לי מזל גדול שיש לי מלאכים כאלו ששומרים עליי ואנשים טובים באמצע הדרך.
חוץ מזמן וקצת לחץ אם אמצא חלקי חילוף... הייתי צריך גם להוציא כ 2500 ₪ על התיקון.
חשבתי להחליפו בטנדר חדש יותר, אבל אז המוסכניק שלי אמר: "השתגעת ? יש לך טנדר מצוין, מתוחזק מעולה , אין דברים כאלו. ומה אתה חושב שטנדר חדש ויקר יותר לא יעשה לך בעיות ? זה כאילו נשברה לך היד ואתה רוצה להתאבד. בסה"כ משולש, מחליפים וממשיכים הלאה... אל תדאג."
אז שמח שבינתיים זה עבר אבל אם תרצו לעזור לי לפחות לעמוד בהוצאות של הטנדר הנהדר הזה אשמח.
אם "מתנחלת"* ושני ילדיה
בספונטניות הצטרפה אלי רביד עם שני ילדיה החמודים. היה מדהים לראות איך בכל המקומות שהיינו הם התמזגו כאילו אין כלום, אין בעיות והכל זרם. הייתה שמחה גדולה ובכל המקומות הזמינו אותם להגיע שוב ובמקום אחד אפילו נענו להזמנה לבוא לבקר אצלה בבית. אם הייתם שם איתי הייתם בוכים מרוב שמחה לראות איך ילדים ונשים פשוט עושות שלום רק בלהיות שם עם לב ,עם חיוך, צחוק ומגע אוהב.
לרגע אחד תוויות של "מתנחלת"*, "פלסטינאי", "אוייבים", נמסו כלא היו וזה נראה כאילו זה כך מאז ולתמיד.
ההזמנה להצטרף ולהיות חלק משינויי אנושי אמיתי עדיין כאן.
מוזמנים להגיע כפי שאתם עם לב פתוח ובלי דעה מוצקה מראש על כלום.
יש כאן הרבה אנשים אמיתיים ויש כאן מסר מהם.
שנצליח לבחור בטוב ולא ברע (במיעוטו), שנהיה חופשיים מכל דעה קדומה וכל ידע שחוסם מאתנו להיות אמיתיים אכפתיים , אוהבים ונאהבים.
חג שמח לכולם,
איל
* רביד ביקשה להאיר:
"אני מתנחלת, כי אני גרה בהתנחלות. אך באותה מידה הייתי יכולה לגור במקום אחר.
מקום המגורים שלי לא בהכרח מגדיר אותי, ואני לא תמיד חולקת את אותן דעות של שכניי ביישוב,אבל-
אני מוכנה להקשיב להן. כמו שאני מקשיבה לכל דעה אחרת.
יותר מהכל, חשובים לי האנשים. האמיתיים. הפרטיים.
אני מתרגשת מאד להלך בארץ התנ"ך ולדעת שכאן הלכו אבותיי. מתרגשת להעביר את המסורת הזו הלאה, אבל זה לעולם לא יגרום לי להפחית בערכם של חיי אחרים, ולמעשה שני הדברים האלו חשובים לי באותה המידה.
אני שמחה שכמו שאני מספרת לבתי על אברהם אבינו ומשה רבנו, קיבלתי את ההזדמנות להפגיש אותה עם אנשים מתרבות שונה ושפה שונה ולתת לה את המצע להתחבר אליהם בטבעיות ובאהבה מעצם היותם בני אדם."
ביקור אצל שכנים, 25.3.21 / רביד מלכיאל
הדבר הראשון שהניע אותי היה הסקרנות.
שמעתי מאיל על ביקוריו השבועיים, ולא יכולתי לסרב.
עד אז, המפגש שלי עם פלסטינאים הסתכם בתאונת דרכים שעשיתי עם פלסטיני בעל אמצעים מבית לחם. הייתי בהריון עם בתי הבכורה דבש, והוא עשה כל שביכולתו לעזור לי ולרכב ובמשך זמן מה היו ביננו קשרי ידידות.
אך מאז עברו כמה שנים, ובינתיים אני גרה בהתנחלות הר חברונית ורואה את שכניי הפלסטינים רק מרחוק בצידי הדרכים.
אז הסקרנות היא שגרמה לי לרצות להצטרף לאיל.
הגעתי עם שני ילדיי, דבש (3) ונטע (1).
מיד כשהגענו הבנתי שיש כאן הרבה מעבר לסקרנות.
גיליתי שיש בי דחף חזק לשים הכל בצד, ופשוט להתחבר, להתחבק, להיות אנושיים יחד.
ומיד החל אצלי מסע של שחרור פנימי. להרפות ולהיות. במובן מסוים הרגשתי שאני הולכת אחרי ילדיי, מביטה בהם מחייכים נינוחים ומתרפקים, ומתחקה אחריהם.
המקומיים שפגשנו התרגשו מאד לפגוש אישה וילדים, במיוחד הנשים שביניהם. בהתחלה הייתי נבוכה מההתרגשות, אבל מהר מאד הזדהיתי איתה.
אין ספק, יש דיבור מיוחד שעובר מרחם לרחם, ואין לו שום חלק עם ההגדרות הלאומיות שאנחנו נותנים לעצמנו. זה הרבה מעבר למכנה המשותף היבש של האמהות. זו פשוט שפה בתדר אחר והיא הדהדה שם חזק מאד.
עברנו מספר בתים ומשפחות, והרגשנו בבית. הנופים אותם נופים, וכמו שדבש אמרה לי: "אמא, יש להם את אותם הפרחים!".
דבש דילגה ושיחקה עם הילדות, שיכורה מהמרחבים, נדהמת מעדרי הצאן שעברנו ממש בתוכם, וטוב לה.
לרגע לא הפריע לה שהיא מדברת איתן בעברית והן עונות לה בערבית. הן פשוט היו יחד.
אצל אחת המשפחות שביקרנו היה אדם שעבר אירוע מוחי ואיל מגיע דרך קבע לטפל בו ולתמוך בשיקום של הגוף שלו בעזרת דיקור, שיאצו ועוד. מסביב למזרון הטיפולים הילדים שיחקו וקפצו, ואנחנו המבוגרים פטפטנו. לרגעים הבטתי באיל מטפל והציפו אותי גלים של דמעות והתרגשות. כמה טוב טהור ופשוט. רציתי שכל העולם יהיה איתנו ברגעים הללו.
קשה לתאר מה עשה לי המסע הזה. אפילו כשנקרע לי הצמיג של הרכב (ואני למעשה באמצע התיישבות ערבית בספר המדבר עם שני ילדים קטנים), איל הסב את תשומת לבי לכך שאני די נינוחה למרות הסיטואציה. למעשה, הרגשתי כזו זכות גדולה, ושום דבר לא הצליח לפגוע בהרגשה הזו.
Comments