עץ תאנה מקושט ברימוני גז


כתבה: אילאיל

דרום הר-חברון, בוקר, איל ואני יוצאים לשטח. ביקור ראשון אנחנו עורכים אצל מחמוד, שהוא אומנם פלאח, אבל מנהל את חייו כמו בדואי – יש לו שלושה מקומות מחייה, שביניהם הוא נודד עם משפחתו, לפי עונות השנה. אנחנו מגיעים אל המקום של הקיץ, והוא אכן נראה כמו משכן ארעי – אוהל, סככה, וכמה מצבורים של ציוד מכוסים בניילון. הוא עצמו שרוע על מזרון שמונח על משטח עץ, מתחת לסככה שמוחזקת על-ידי כמה אבנים גדולות, ולי נראה שבכל רגע היא עלולה לקרוס. אבל הוא שוכב לו שם בנחת, מחייך ומזמין אותנו ברוחב לב להצטרף אליו. כשאנחנו מתחילים לפרוק דברים מהרכב הוא מגיע לעזור ומודה לנו שוב ושוב על העצים למדורה (שמשמשת לבישול ועוד רגע לחימום בימים הקרים שיגיעו), על הבגדים שהבאנו, ושואל אם יש במקרה נעליים כי שלו כבר בלויות לגמרי. אשתו מגיעה גם היא ואחרי כמה דקות אנחנו יושבים לדבר על כוס תה מתחת לסככה. איל שואל את מחמוד, אם שמע על אירוע שהיה ממש בימים האחרונים באזור והוא עונה שלא שמע. איל מתפלא אבל מחמוד עונה לו בפשטות: "אני רק פה, רועה את הצאן, בוואדי מתחתינו. וזהו. אני לא מגיע לעוד מקומות." איל מנסה להבין אם הוא מכיר את הכפרים האחרים באזור. הוא מכיר רק עוד יישוב אחד שכן, את העיירה סמוע – שם אפשר לקנות אוכל וזהו. "וביאטה לא היית?" איל עדיין מתקשה להאמין, "רק פעם אחת, בשוק", עונה לו מחמוד בשקט שלו ומחייך. אשתו מצטרפת לחיוכו. אנחנו שוקעים במחשבות שאנו חולקים ביננו אחר-כך בהמשך הדרך; שנת 2022, סמוך מאוד לכביש ראשי, יושבת לה משפחה אחת, גבר, אישה וכמה ילדים, חיה בפשטות שקשה לתפיסה עבורנו. הם לא מכירים אפילו את היישובים השכנים, ויש להם מושג כללי בלבד על העולם שמסביבם. תופעה שהולכת ונעלמת מעולמנו.

אנחנו נוסעים הלאה, אל היישוב שבו לאחרונה היה אותו אירוע, עליו איל דיבר. מגיעים אל המרפסת של אברהים, פעילי חברתי ידוע, ומביאים איתנו כמה שקיות של בגדים וצעצועים לילדים. כאשר אנחנו מתיישבים לנו בנחת בכסאות שבצל, מבטי נופל על קישוטים אדומים, שתלויים על עץ התאנה הסמוך. לוקח לי רגע להבין, אני קמה, מתבוננת מקרוב ומבינה – על ענפי העץ תלויים להם כקישוטים, המתכות שנשארו מרימוני גז והלם, שנזרקו פה על התושבים לפי כמה ימים. באותו אירוע, שסיבותיו לא לגמרי ברורות, חיילי צה"ל נכנסו אל היישוב, פקדו על כל התושבים להיכנס לבתיהם, וזרקו רימוני גז והלם. הגז התפשט בכל היישוב, תושבים סגרו את עצמם בבתים, אטמו את החלונות. הבנים של אברהים משחקים בשמחה, בכמה מהצעצועים שהבאנו ואני חושבת על מורכבות החיים של הילדים האלו. בעוד אני שקועה במחשבותיי, אברהים מזמין אותנו בחיוך לראות את העיזים שלו. שם, הוא מראה לנו את הפעמון החדש שיש לעז שמובילה את הכבשים במרעה. גם שם לוקח לי רגע להבין את מה שאני רואה אבל אברהים מסביר: "את זה הכנתי מתרמיל של רימון גז!" איל אומר לו: "זה מה שנקרא להפוך את הטעות לאומנות", ושניהם צוחקים.

אני מודה שאני יוצאת עם הרגשת עצב. לאן מתקדמים מפה? איך יוצרים אמון ותקשורת במקום שכל-כך פגוע ושסוע? נותר לי רק לקוות שהקשר אתנו ייתן גם הוא את חותמו, יאזן ולו במקצת את חותם הרוע שנותר פה מהמפגש האחרון עם הצבא.


בהמשך דרכנו אנחנו יורדים מהכביש ופונים אל דרך עפר שדורשת נסיעה זהירה, במעבר של בורות ומדרגות סלע. מזמן לא ביקרנו בכפר הקטן והמבודד הזה וכבר מרחוק אנחנו רואים את ילדי המשפחה מנופפים לנו לשלום - מזהים אותנו מרחוק... כשאנחנו מגיעים אל הבית, כולם עוזרים לנו בשמחה גדולה לפרוק מהרכב את השקיות עם הציוד שהבאנו עבורם, והצחוק והחיבוקים שבהם אנו מתקבלים מקלים עלי קצת את הרגשות מהכפר הקודם. הסבתא של כל המון הנכדים.ות האלו, מכל הגילאים, שמקיפים אותנו, מושיבה אותנו על המרפסת ואומרת לאחת הבנות: "תכיני להם תה, בלי סוכר." ומיד פונה לשאול לשלומנו. אחרי כמה דקות של משפטי נימוסין באשר לשלומנו ולשלומם, אני שואלת את הילדים.ות אם ירצו לצייר. כמובן. השמחה גדולה. אני מביאה דפים וצבעים וכולנו מציירים.ות. שתי בנות צעירות מבקשות את עזרתי ואנחנו מציירות יחד. החיוך שלהן נחרט בליבי. שאר הילדים.ות בהתלהבות, מציירים.ות, כותבים.ות את השמות, בערבית, באנגלית, ובכל פעם מראים לי, כאילו לקבל את אישורי...

הנערות סקרניות. שואלות כמה ילדים יש לאיל ולי ורוצות לראות איך נראים הבנים שלנו. איל פותח בפלפון תמונה של הבנים שלנו, מעביר אלי, וברגע שאני מראה אותה, הן מתחילות לדפדף בין כל התמונות בפלפון של איל. מתלהבות, צוחקות, שואלות לגבי חלק מהתמונות היכן צולמו ומי הם.ן המצולמים.ות והקשר שלהם.ן אלינו. לקראת סוף הביקור, כשאנחנו אומרים שעלינו להמשיך בדרכנו, שתי בנות אוספות עבורי את הציורים למעין אלבום ומעניקות לי. נפנופי ידיים לשלום ואנחנו נוסעים.



בדרך חזרה אני מהרהרת על החותם שאנחנו משאירים במקומות האלו. בשיחות, ביצירה המשותפת, בשמחה ובצחוק, ובדברים שאנו מביאים ומתקבלים תמיד בשמחה – עצים למדורה, בגדים, צעצועים, כלי-בית, שאצלנו נקנים בכל הזדמנות ושם, יש מחסור בהם.


אז אם תרצו להיות חלק מזה , מוזמנים להצטרף פעם, לתרום מזמנכם , או דברים שיכולים לשמש או לתמוך בנו כדי שנוכל להמשיך בחיזוק ובבניית קשרים אנושיים.


נ.ב

כל השמות שמוזכרים כאן בדויים על מנת לשמור על חברינו.