top of page

על האדמה הזאת, יש מה שראוי לחיות בשבילו


כתבו: איל ואילאיל שני



השבוע ירדו גשמי ברכה. מים רבים ירדו מן השמיים, והייתה תחושה כאילו באו לנקות את העולם. ביום שאחרי הגשם, בכל מקום בחוץ עפו להן נמלים עם כנפיים במעוף הכלולות והייתה תחושה של התחדשות. ביום שבו השמש כבר חיממה את האוויר יצאנו לשטח.


הגענו יחד עם אסי ובועז, לאחד הכפרים המרוחקים, כשבדרך הטנדר התמודד עם מעבר בבוץ הרב שנוצר בגשמים. אבל לא ויתרנו לו... ידענו שבכפרים המרוחקים אליהם אנו מגיעים היום, חסרים מוצרי המזון, שכרגע מועמסים על הטנדר. הגענו ופרקנו חלק מהאספקה, עבור המשפחה ששם. ישבנו מחוץ למערת המגורים עם המארחים שלנו והסתכלנו על הנוף שמסביב, בעוד קומקום התה רותח במדורה. לא רחוק מכאן נער חרש את השדה בעזרת מחרשת יד רתומה לחמור. מחשבה עברה – איפה עוד בארץ חורשים כך שדה? עולם הולך ונעלם. האם לא ראוי לשמור על תרבות כזו, שיש בה עבר, היסטוריה? תרבות שמזכירה לנו מאין הגענו? ואולי זה מה שמפחיד דווקא את השכנים - המתנחלים שמתעמרים בפלסטינים שחיים כאן כמו שחיו לפני מאוד שנים - הזיכרונות, הנוסטלגיה?

שוחחנו עם המארחים שלנו, על כך שהם לא מוותרים על האדמה שלהם, למרות המצב הקשה:

"לא עדיף לכם לעבור לכפר הגדול יאטה וזהו?" שאלנו את השאלה שכבר עלתה פעמים רבות בשבועות האחרונים. "יש אנשים שכבר התעייפו מהמצב ועזבו לשם".

"נכון, יש כאלו שעזבו. אבל אנחנו לא. פה הבית שלנו. האדמה שלנו, הצאן. מה נעשה ביאטה? ממה נחייה? אין לנו הרבה פה, אבל המעט הזה, זה כל מה שיש לנו".

עצוב חשבנו. כל-כך מעט יש להם וגם בזה השכנים מההתנחלות פוגעים. שמענו שוב על החיפושים שערכו בלילה, על השמדת מעט המזון שיש, על הריסת דרך העפר היחידה שמובילה אליהם. כשנפרדנו והתחלנו לנסוע הלאה, לכפר הבא, אכן הדרך הייתה עם הרבה אבנים גדולות, ששמו שם במזיד. ירדנו מהרכב והזזנו את האבנים הצידה כדי שנוכל להמשיך בנסיעה.



הגענו לכפר הבא ושם ראינו שני ילדים וילדה, עומדים ליד מבנה של קרוון ישן. כבר ראינו את המבנה הזמני הזה בעבר, אבל לא היה בו איש והוא נראה נטוש, ולכן אף פעם לא עצרנו פה.

הילדים ישר נגשו אלינו בשמחה, ברכו אותנו, ועכשיו יצא מהקרוון גם אדם מבוגר שלא הכרנו. הוא הציג את עצמו כמורה בכפר, והזמין אותנו להיכנס "אל כיתת הלימוד". נכנסנו לתוך הקרוון ואכן – עם הרבה דמיון היה אפשר לדמיין כיתת לימוד; היו שם שלושה שולחנות ישנים, ליד כל שולחן כיסא, ממול היה לוח מחיק מיושן ולידו שני טושים. על השולחנות היו ספרי לימוד פתוחים. מסתבר שהגענו באמצע שיעור ערבית. המורה הציג את עצמו, סיפר איך הוא מגיע בכל יום מרחק של שעה וחצי נסיעה לכל כיוון מיאטה, כדי ללמד את הילדים המעטים שמגיעים לבית-הספר. המנהל הצטרף עכשיו לשיחה, וסיפר שגם הוא מלמד כאן, כיתה נוספת שמונה גם כמה ילדים בודדים, במבנה ארעי קרוב לכאן. לכיתת הלימוד לא הייתה אפילו דלת ושאלנו את המורים איך הם מלמדים כך, בתנאים האלו?

"מסתדרים עם מה שיש, העיקר שהילדים יוכלו קצת ללמוד", הייתה התשובה.

"גם אין ציוד לימודי, וכל מה שיש לנו זה קצת ספרי לימוד ואת הלוח הזה. בהמשך השיחה התברר שכבר חודשיים המורים באזור בכלל לא מקבלים משכורת (שגם כך היא זעומה מאוד).

"סמוטריץ' לא שיחרר את הכספים שהיו מיועדים למשכורות של המורים", אמר אחד מהם בחיוך מר.

הוצאנו מהרכב כמה מחברות חלקות שהיו לנו וצבעים. המורה חייך: "טוב, בהפסקות הם יוכלו קצת לצייר". חשבנו שבפעם הבאה שנגיע נביא קצת ציוד לימודי.

בהמשך הדרך שוחחנו בינינו על עניין ההשכלה, שנחשבת כל-כך מהותית כדי לאפשר מוביליות, עבודה מעבר לרעיית הצאן והחקלאות. שוחחנו על כך שלמעשה אין סיכוי במצב הנוכחי לאפשר השכלה ראויה, גם אם היא בסיסית מאוד - מורים ללא שכר, ללא ציוד, ששלוש שעות רק נוסעים בדרכי עפר כדי ללמד שעתיים או שלוש בכפרים נדחים. לא פלא שיש מעט מאוד שעות לימוד וימים רבים אין בכלל בית-ספר.


בכפר הבא פגשנו את קאייד עליו כבר סיפרנו.

כשדיברנו על המצב הקשה הוא אמר פתאום:

"עכשיו ערפל מסתיר את הדרך. אבל זה לא אומר שאין דרך".


אכן, ערפל כבד יושב עכשיו על כל אזור דרום הר-חברון ומסתיר את דרכי החיים המסורתיות, שהמקומיים ממשיכים לצעוד בהן. בקושי רב הם צועדים, בתנאי הישרדות של ממש, בלי לראות את הדרך. אבל אולי מתוך אמונתם באל, הם דבקים בידיעה שיש דרך, ובתקווה שבקרוב היא תתגלה שוב.


על בית באחד הכפרים היה כתוב בערבית:

"על האדמה הזאת, יש מה שראוי לחיות בשבילו".




לא הכרנו את הפתגם ורק בערב - בשיחה עם המורה שלימד אותנו שיעורים בשפה הערבית, בקורס בו היינו בגבעת חביבה – הבנו את המשמעות. הוא תרגם עבורנו את אחד משיריו של המשורר הידוע מחמוד דרוויש. להלן כמה שורות מתוכו:


"על האדמה הזאת, יש מה שראוי לחיות בשבילו;

ריח הלחם בשחר, אזוב על האבן, ראשית האהבה,

ופחד הכובשים מן הזיכרונות.

על האדמה הזאת, יש מה שראוי לחיות בשבילו;

ענן המחקה להקה בשמיים, שעת השמש בשקיעה,

אישה הנכנסת במלוא הדרה לשנתה הארבעים,

ופחד העריצים מן הזמירות.

ומגיע לי לחיות.  כן, מגיע לי לחיות על האדמה הזאת."


אז אנחנו ממשיכים להגיע לשטח. לפגוש את קהילה שממשיכה לצעוד בדרכי החיים המסורתיות, למרות שכרגע ערפל סמיך מחסה את הדרך. אנו תקווה שהעזרה המעטה שאנו מגישים – מוצרי מזון, עצים להסקה, חיתולים, תרופות, והקשבה עמוקה מלאת הערכה לכאבי החיים של מי שחי כאן, יסייעו להמשיך לחיות על האדמה הזאת ושכל מי שחי כאן יכיר בזכות לחיות -על האדמה הזאת.


תודה על הקריאה והתמיכה,

איל ואילאיל

 

bottom of page