top of page

נוכחות מגינה / אסף כץ



את ערב חג פסח השני, ימים ראשון-שני ביליתי בנוכחות מגינה במסאפר יאטא. רגע לפני הסיפור והחוויות אני מבקש להתעכב על הביטוי 'נוכחות מגינה'.


המשמעות הפרקטית של נוכחות מגינה היא שאני, בחור ישראלי-יהודי, מגיע להיות ביחד עם פלסטינים בגדה המערבית הכבושה כדי שלא יפגעו בהם. מי יפגע בהם? מתנחלים או צבא. אפשר להכנס לכל מיני מחשבות הירואיות ואיזו סולידריות יפה, וגבורה, וזה מרגש. אבל אני מעדיף שנוותר על כל זה.

אני לא רוצה להגיע לנוכחות מגינה, להגן בעזרת זהותי הישראלית-יהודית על פלסטינים, לשמוע סיפורי אלימות, גזל ואימה, לראות תמונות וסרטונים של אלימות פיזית ומילולית מגובה בממסד ומערכת גזענית ממוסדת. להיות במתח מסוים שכל רגע יחליט מישהו להפר את השקט ולחרב חיים של בני אדם.

אשמח להגיע בתור אורח, בתור חבר. בתור אדם על האדמה הזו.


אין שום דבר הגיוני במציאות הזו, ואין סיבה להשלים איתה. זה לא הכרח, זו לא גזירה מלמעלה, זה לא רצון האל. אלה פעולות שנוצרו ע"י בני אדם, בשביל בני אדם. בנוסף להגנה הפיזית, כדאי שנפעל כדי לשנות את הסדר הקיים, להקיא מאיתנו את הרע, הפוגעני הלא מוסרי ולבנות חיים מיטיבים לכל החיים על האדמה הזו. חיים של שלום, ריפוי והרמוניה. לטעמי, זו תהיה פעולה נבונה כבני אדם החיים על האדמה הזו.


וקצת על החוויות עצמן.

הגעתי בטרמפים מקרית ארבע לישוב כרמל. בתור ישראלי-יהודי-שמאלני, טרמפים בגדה המערבית הכבושה זה משהו שלא מרגיש נח. הפלסטינים לא יודעים מבחוץ שאני שמאלני, המתנחלים לא בהכרח יעריכו את הגעתי לאיזור כדי לתמוך בפלסטינים. הטרמפ עם שתי בחורות שנסעו להתנחלות אביגיל עבר בשקט, ללא דיבור.


משם, 24 השעות הבאות היו רצף של היכרות עם האנשים והמקומות, והמוכנות לנוח לתוך השקט המדברי, עם מעט גירויים, על רקע של ידיעה מתמשכת של אפשרות לקונפליקט אלים (המשפחה אצלה ישנו הותקפה מספר פעמים לאחרונה ע"י מתנחלים מהחווה הקרובה). ההיכרות נעשית בקלות. הרצון לדבר, לשתף, להיות בקשר נוכח מאוד ואין המון המון דברים שיסיחו את הדעת מבני האדם שנמצאים סביבנו.

זמן חיים אחר, הרבה תה עם הרבה סוכר, חיים פשוטים, מזון פשוט וטעים, בתים פשוטים (הרבה מהבתים הם מערות מטופחות). הרבה מאוד ילדים שמשחקים בחוץ. הרבה יותר בעלי חיים ממה שרובנו רואים ביומיום - תרנגולות, חמורים, עיזים, כבשים... גם את הציפורים אפשר לשמוע יותר. שילוב של פסטורליה עם צורת חיים שנראה לי שיכולה להיות גם מאוד אינטנסיבית.


בזכורני, מלפני שנים, מסאפר יאטא הוא איזור כמעט לא מיושב. מאוד הופתעתי לגלות כמה האיזור הזה מיושב. כמה האדמות הן בשימוש, כמה זה לא סתם עוד גבעה פה ועוד גבעה שם. עלה בי זכרון המשפט "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". המערות והבתים המשולבים בהרים ובנוף, השדרות הארוכים של שעורה שגדלה נמוך מחוסר מים וכבר יבשה, והתנועה האיטית של האנשים. כולם יודעים למי שייכות האדמות, למרות שזה קצת נראה הכל אותו דבר (מדבר). זה יכול להיראות כאילו אין פה כלום. אבל יש פה הרבה מאוד. זה פשוט יותר לאט, יותר שקט ויותר עדין ממה שהתודעה העירונית של רובנו רגילה לחוש. יש פה הרבה מאוד חיים. חיים שהולכים ונכחדים בשל הגסות. גסות האלימות, גסות העירוניות, גסות התודעה.

אלימות אינה רק פיזית. לא צריך שאדם יפגע באדם אחר כדי להפר את האיזון וכדי שנזדעזע מכך. מספיק שאדם, אחד המתנחלים, יקים חווה ויחליט שמעתה הפלסטינים לא יכולים לרעות את עדריהם בשטח בו התרגלו לרעות את העדרים. זה אולי נשמע קטן, אבל מאיפה יאכלו החיות? מאיפה עכשיו תגיע הפרנסה? מה קורה לחווית החופש של אדם שאסור לו להתהלך בקרבת ביתו? מה יקרה לנפשו בעקבות הפגיעה בחופש? ומי ישלם את המחיר של הפגיעה בחופש?


התחלתי את הטקסט בכתיבה על המושג 'נוכחות מגינה'. להגיע להגן בגופי על בני אדם זו פעולה שנוצרת אחרי שהאלימות כבר התמסדה רבות, העמיקה שורשים וגידלה ענפים רבים. כשהאלימות כה ממוסדת ורבת כח, אז 'אלימות ספונטנית' של נערי גבעות יכולה להתקיים באופן חופשי וללא הגבלות - בעזרת המעטפת הרחבה.


ואני תוהה איזו נוכחות אנחנו צריכים לטפח בתוכנו כדי להגן על הגזע ממנו יוצאים שורשי וענפי האלימות. השנה האחרונה לימדה אותי שהבעיה היא בגזע, או ליתר דיוק, בתיאורית הגזע. בעבר ניסו להכחיד את העם היהודי בשל תיאוריה בה היהודים היו נחותים. כיום, העם היהודי מחזיק בתיאורית גזע שבה אנחנו העליונים.


יום השואה ויום הזיכרון מגיעים עוד רגע. הגיע העת לשים סוף לתיאוריות של גזע ופשוט להיות בני אדם, כמו שאנחנו כבר. שלא נצטרך פה חסידי אומות עולם ובמקום זה פשוט נחיה בשלום.


אני ממליץ לכל מי שיכול/ה ללכת לנוכחות מגינה במספאר יאטא, בקעת הירדן או כל מקום אחר, להגן מפני אלימות ולעקור את שורשי הגזענות מנפשנו.


אסף כץ



Comentários


bottom of page