"מה אתם עשיתם בשביל החטופים היום?" / איל אלרום

צומת נחושה, יום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל, שעה 16:45. אני נוסע מאזור העוטף לכיוון הרי ירושלים. בדיוק השתחרר הפקק שנגרם כתוצאה מההפרעות למשאיות הסיוע בדרכן לעזה. כוחות רבים של משטרה חסמו בגופם את הנערים והצעירים שרצו להסתער על המשאיות ולעצור את הסיוע, לבזוז ולהשחית את המזון כדי שלא יגיע לאלה המחכים לו בעזה. מוקדם יותר היום כבר הוצתו כמה משאיות, אבל עתה התנועה זורמת ורק הצעירים עם המראה המוכר, זה שמאפיין את אלה שנקראים לרוב "נערי הגבעות", עוד נראים בצדי הכביש. אבל לא רק נערים יש שם, גם נערות, גם נשים וגברים ואף כמה לובשי מדים. ולא אחד או שניים או חבורה קטנה, אלא מסה, מסה קריטית.

ובזמן הנסיעה האיטית בפקק המשתחרר אני חושב לעצמי על האנשים האלה; הם ודאי מאוד מסורים לעשייתם, הם ודאי מאמינים במה שהם עושים, מאמינים שהם מרבים את הטוב בעולם, אולי אף מצילים אותו. משהו בי מבין אותם, רוצה להתמסר לעולם שאין בו צבעים, רק פשטות של שחור ולבן, של טובים ורעים, של אנחנו והם.

הנה, עוד רגע אעבור את הכיכר של צומת נחושה, שמאלה להרי ירושלים והרחק מהמהומה שמתחבאת במילה חברון אם הייתי ממשיך ישר. אבל ממש בכיכר, אני רואה פיאט ישנה וכחולה נוסעת לאט ובמעוקם מכיוון חברון לכיוון הכיכר. אני מאט את נסיעתי ומנסה להבין מה אני רואה. חבורה של צעירים יהודים (או לפחות כך מציינים בגדיהם) עומדת בצד הכביש ומנופפת בידיה, שמחה, מאיימת. וברכב זוג מבוגר, אולי בני 60, גבר ואישה, ודאי נשואים. הגבר עם פנים אדומים, דומע ומיוסר. האישה דומעת, כואבת, בוכה ומקללת לסירוגין. הרכב עוצר וגם אני, ממהר אליהם כדי להבין מה קרה וכיצד אפשר לעזור להם. הם יוצאים מהרכב ומספרים שהיהודים ריססו אותם בגז מדמיע.

הגבר המום ולא מבין למה ריססו אותו. האישה כועסת, רותחת מזעם שמאפיל על הכאב שלה. עוד זוג עוצר איתי, מגיש להם מים כדי שיוכלו לשטוף את הפנים. כמה מהצעירים מתקרבים אל הזוג - כמו היו חיות העטות על טרפן - ואני נעמד בינם לבין הזוג ומרחיק אותם. אחת היהודיות צועקת לעברנו "למה אתם עוזרים להם? שהערבים יעזרו להם!" צעיר אחר מתקרב עם מגפון צמוד אלינו וקורא בו: "מה אתם עשיתם בשביל החטופים היום?" כמו רוצה להגיד שהנה, ממש עכשיו הוא גאל את החטופים במעשיו הקדושים, בהתעללות בערבים.

כבר אמרתי שהזוג היה ערבי? הרי זה פרט חיוני מאוד בארצנו! הרי זה אנחנו או הם. והזוג הזה לדאבונו היה "הם". דמעות מתחילות לזלוג על לחיי וכשאחד החיילים שם ניגש לאותו ערבי מזדקן ומאיץ בו לנסוע הלאה מפה ואני קורא בכול כוחי שנשמע אולי כלחישה שיעזוב אותו ויסתלק בעצמו, והדמעות מתגברות וגם הגוש בגרון חונק עוד יותר – ים של צער מבקש להטביע אותי, ים של צער וגם של בושה על היותי יהודי ואני נזכר בשיעורי ההיסטוריה מבית הספר על הנוער ההיטלראי – כיצד המפלגה דרבנה את תנועת הנוער לפעול כחיל חלוץ וקדוש וכיצד הפכה את הפעילות הזו לתשוקה של בני הנוער להוכיח ללא הרף יכולת פעילות משותפת לשם מילוי היעדים האידיאולוגיים שלה. גיבוש התנועה, סיוע בתפיסת השלטון, ביצור "קהילת העם" ולבסוף התגייסות למאמץ המלחמתי עד הניצחון (ותודה לד"ר דורון אברהם על התזכורת הכתובה באינטרנט). מצלצל מוכר? באוזניי לא צלצולים, אלא רעמים, רעמי מלחמה ודם, רעמים שמחרישים את מנגינת הלב, שמרעידים את הקורים העדינים שמחברים בין בני אנוש.

האישה מתאוששת ראשונה. היא מכוונת את בעלה למושב שליד הנהג ובעצמה מתיישבת בתא הנהג. הדמעות כבר יבשו מעיניה, אבל הקללות נשארו בפיה. היא ממהרת לנסוע משם. לרגע אחד לא עלה בדעתם לחפש אחר שוטר או חייל, להתלונן, למצוא את האשם ולהביאו לדין. לא, לא נראה שיש בהם ולו בדל של תקווה שהצדק ייעשה עימם. רק לשרוד, רק לצאת משם בשלום ומהר. אני אומר לה לסגור את החלונות – הרי יש שם עוד צעירים רבים – והיא סוגרת אותם ונוסעת; גם בתוך הזעם היא מבינה שהיא לא הולכת להילחם באיש.

את הכתף הקרה שקיבלתי ממוקד 100 כבר לא אתאר לפרטים, אבל אם היה לי ספק שאולי מדובר רק בקומץ, במיעוט שולי, אז הוא התפוגג. נראה היה שלא אכפת להם, שזה לא עניין, הרי אלה ערבים.

יום העצמאות ה-76 למדינת ישראל

ואני מבטיח לעצמי ללמוד ערבית.

לתמיכה בנשיאת שלום