דברים שאני יכול להגיד אחרי יום עם איל Eyal Shani
בחירות זה לא בקלפי - לבחור להשקיע יום שלם בסיור שטח עם איל זה לעשות שלום. לבחור לתת מעצמי זמן כדי לנכוח בשיחות משמעותיות. לבחור לצאת לביקור בדרום הר חברון עכשיו, גם אם אומרים שחברון אדומה מקורונה ובכלל איך אני יוצא למסע של שלום כשיש סגר. מסתבר שבשבילי, לעשות שלום זו העבודה החיונית.
איל אומר שהוא רוצה להסיר את המיותר ולהתמקד בעיקר, להיות essentialist. אז אמרתי לו שבעצם הוא עובד חיוני כי הוא essentialist. ובכלל מי לא עובד חיוני? מי שקם בבוקר הוא חיוני בשבילי. אבל הבחירה לעשות שלום לא קורית בקלפי. היא קורית בהסתכלות על השבוע שלי עכשיו, כמה מתוכו אני מפנה לעשיית שלום. איל בחר להשקיע יום בשבוע. זה מדהים מעורר השראה והערכה. אני מבין שזה לא קשור לפתק שהוא שם בקלפי, והבחירה בקלפי משמעותית כקליפת השום ביחס למחוייבות לתת יום בשבוע.
לעשות שלום זה לפצח את המטריקס - מהר מאוד מבינים שכדי לעשות שלום צריך לגשר בין עולמות סותרים. המתנחלים שמאמינים שזו אדמת קודש שחייבים לגור בה. הפלסטינים שגרים פה מאות שנים. השיטה הקפיטליסטית שמבחינתה אם אתה לא משחק בכללים אז המקרר שלך ריק. הצבא שנותן אישורים רק למי שבא לו. תנועת הBDS שמחרימה כל דבר שמנסה ליצור גשר בין ישראלים ופלסטינים. ממשלת ישראל שבכלל לא מרשה לישראלים לצאת מהבית. כל כך הרבה הנחיות סותרות. ובתוך זה אתה, משכין השלום, צריך למצא שלווה פנימית ולמצא שלווה חיצונית, להלחים ולהשכין שלום בין הדרישות הסותרות. לטוות קורים שחלקם במציאות וחלקם בחזון. וכל הזמן לשמור על הסנטר שלך, על האיזון שלך. כי בעשייה הזו הכל דרמטי, לכל בחירה יש מחיר, וחלק מהמחירים גבוהים. יש סיכון בקנס ויש סיכון בקורונה ויש סיכון בכך שיחשדו שאתה מסייע לטרור. או סתם יפעילו כלפייך אלימות כי, בתכל'ס, השטחים זה קצת המערב הפרוע.
לחלק מתנות זה לזרוע זרעי עתיד - אז אם אתה נכנס לכפר, כדאי שיהיו לך מתנות קטנות לחלק. זה ישר פותח את הלב לאנשים. במיוחד לילדים הקטנים. וגם כי אתה כל הזמן מקבל מתנות כשאתה מתארח. מקבל קפה, ותה, ומקלובה, ומרק, וסלט, ופיתה טעימה, ועוד חיבוק ועוד חיבור. אז שווה להגיע עם משהו חומרי קטן. תרופה, או פרח, שיר או משחק קבוצתי שיעסיק את הילדים. וכן, האישה מתחבאת שם בחדר האחורי אבל זה בסדר להזמין אותה בעדינות, וזה בסדר לשאול אותה לשלומה, וזה הכי בסדר לתת גם לה מתנה. כי היא גם חלק מהרשת האנושית, גם כשהתרבות המוסלמית מסתירה אותה בחדר האחורי.
זמן הווה וזמן עתיד - מי שחי בהווה רואה רק את עוולות הקפיטליזם, העוני, הפערים, חוסר ההזדמנויות, עוולות הכיבוש, גזילת הקרקעות, האלימות. ובעיקר האילמות, המרחק, הניתוק בין שכנים שגרים במרחק של לפעמים מטרים בודדים. אבל הוא מתנחל ואני פלסטיני. אז אנחנו לא מדברים. אבל הוא פלסטיני ואני מתנחל. אז אני יכול לגזול לו. אבל אפשר גם לבחור להסתכל על העתיד - בעתיד אני רוצה לחיות איתו בשכנות טובה. בעתיד אני רוצה לבנות איתו עסקים משותפים. רוצים לחיות בכבוד וברווחה. ובתוך זה צריך להבין שהמציאות המורכבת כוללת גם את ההווה וגם את השאיפות לעתיד. אז שווה לא להתמכר או להתקע בהווה. אבל גם לא להכחיש או להתעלם מכך שהמצב היום הוא פשוט לא מצב נורמלי, או תקין בשום צורה. הוא מצב שצריך לפעול כדי לשנות אותו. אבל הוא קיים. וגם בו יש ברכה. גם בו יש מתנחלים שכן רוצים לעזור, לתמוך, לנהל דיאלוג ולהיות שכנים טובים. ויש פלסטינים שכן מוכנים לדבר עם ישראלים - מתנחלים או לא - באומץ, נגד הזרם. וליצור דיאלוג, חברויות, שותפויות, ועסקים. צמיחה ותנועה לעבר עתיד טוב יותר.
יזמות וחלומות מול התקעות בהווה - האם לאנשים יש חלומות? יש חזון? איך אפשר להחזיק חזון כשכל שבוע הורסים לך את הבית? ואיך אפשר לחיות בלי חזון למשהו טוב יותר שיקרה אחרי שיפסיקו להרוס לך את הבית כל שבוע? האם הפערים הכלכליים ופערי הפריוילגיות הופכים את היחסים עם הפלסטינים ליחסים של תומך-נתמך באופן חד משמעי? או שאפשר לבנות יחסים שיש בהם שותפות והזנה הדדית?
כשאבא שלך הוא השייח' של הכפר - אז כדאי שלא תעשה אצלך בגן האירועים מסיבות שיש בהן אלכוהול, או ריקודים שאינם תואמים לרוח הדת. כי אנשים רואים ומדברים. וזה לא יכבד את אבא שלך אם תעשה דברים שלא מתאימים לבן של השייח'.
כשאתה היחיד מהמשפחה בכפר - כנראה שקל יותר לעשות מה שבראש שלך. ומה עושים כשאתה מתחיל לפגוע בשכנים? לפגוע בשם הטוב של הכפר? צריך מנהיגות בכפר שתבוא להגיד לך שאם לא תתחשב בשכנים, נעיף אותך מכאן. גם אם אתה מוסלמי. כי שכנות טובה זה ערך כל כך יסודי בפלסטין. איך מתמודדים עם שכן סורר שלא מפחד לעבור על החוק? גם במחיר של לסכן את השכנים? ואולי יש לו נשק? המשטרה או הצבא הישראלי לא יכולים לעזור כאן, הם בוודאות לא יעזרו לטפל בזה באופן הוגן. ומאידך גם דיאלוג שכנים יכול להדרדר מהר. מה עושים? חוזרים לכלי הישן והטוב: דיאלוג שכנים על קפה.
להתמכר לנטפליקס או להתמכר לעשיית שלום - נטפליקס ממכר אותך כי הוא תוכנן להדביק אותך למסך. כי זה מקור הרווח של חברת נטפליקס בע"מ. אבל עשיית שלום זה משהו שפותח לך את הלב. ומושך אותך כי אתה מבין שיש צורך, ושיש לך את היכולת לחמם לאנשים אחרים גם את הלב. ולשפר את החיים האישיים שלהם וגם את המצב הקשוח באיזור בו הם גרים. מצד שני... זה לא זול, לעשות שלום זה דורש משאבי מיקוד פוקוסינג, משאבי זמן אדירים, משאבי דלק, ואפילו צמיגים. ולפעמים ההתמכרות לעשיית הטוב מעוורת אותך גם מהדברים שקורים בחייהם של האנשים היקרים ללבך. איך שומרים על איזון?
שיחות משמעותיות מובילות לשינוי. בסופו של יום הלב נפתח כי אנשים דיברו על עצמם. על מה שחשוב להם בחיים. על החזון שלהם. על החלומות שלהם. ועל הקשיים שלהם בדרך לשם. וכי הייתי שם לשאול שאלות הבהרה. ולהציע רעיונות וכיווני חשיבה חדשים. וגם מצאתי את עצמי מדבר הרבה.. אולי יותר מדיי. יש לי המון טיפים אבל בסופו של דבר המציאות משתנה בגלל שאנשים בוחרים להשקיע זמן ולב. לא רק לשגר טיפים או טוקבקים. אז השיחות הללו הן דבר שבהחלט גורם לי להרגיש שאני רוצה להיות שם יותר, לתת מעצמי יותר. כי אני התאהבתי באנשים הללו, כי אני מרגיש שאני יכול לעזור והעזרה שלי נחוצה. כי ככה עושים שלום, וגם כי כאמור, לעשות שלום זה ממכר.
אני ראוי, מקצועי, עשיר במתנות. אחרי יום שלם אני חוזר הבייתה עם תחושה חמימה של שפע. גם אם לא הסתובבתי וחילקתי לאנשים שטרות מזומן, נתתי להם מבט רענן, חיבוק, תקווה, והרבה אמונה בהם ובדרך שלהם. והראיתי להם עוד ישראלי שלא מפחד מהשלום, אלא בוחר בו. אני חוזר עם עוד ארגז מלא בהרגשה טובה שאכן יש לי דברים להציע. רעיונות, קשרים, חשיבה, ידיים לעזור. זמן. נוכחות. אהבה. ככה משכינים שלום.
ברוך אורן
ואם אתם רוצים לתמוך אז אפשר כאן
Comments