טוּב בסיסי - קריאה לתמיכה


לשאת שלוום - טוב בסיסי
לשאת שלום - איל שני

בנוגע לכל מה שאנו פוגשים בחיינו יש לנו שלוש אפשרויות תגובה: אפשר להרע, אפשר לא לעשות כלום ואפשר להיטיב. הכל תלוי בכוונה וברצון שלנו.

בעידן בו אנו בחיבור ובתקשור כל הזמן עם כל מה שקורה, המדיה משפיעה עלינו חושפת אותנו לתכנים, שרובם - אם נשים לב לכך - שלילים, לא מוסריים ופוגעים.

בעולם נכון, מסודר ומתוקן – שמיעה על עוולה מוסרית, ערכית או אנושית כלשהי, הייתה אמורה לעורר בנו כוונה לתיקון המצב, לשיפור שלו, כוונה להיטיב. בנוסף, יש הרבה הצפה, מכל עבר, כל הזמן, של גירויים רבים, הרוב כאמור - שליליים. אפשר לבחור - לצאת ולפעול נגד העוולה. אפשר לבחור "להחליף ערוץ", לשתות תה או לעשן משהו, להיכנס ל"פקעת הגולם" שלנו ולחכות עד שאפשר יהיה לפרוס כנפיים ולעוף מכאן....

העיקר לא להתמודד עם זה.


אני בוחר בדרך כלל, להביא נקודות אור ברקמה האנושית, אלו שמזכירות לנו שכולנו רק בני אדם, וניתן להיטיב, בלי קשר להיותנו גברים או נשים, מבוגרים או ילדים, יהודים או ערבים או כל תווית מבדילה אחרת.


אני מקבל מידי פעם ביקורת על היותי נאיבי, על כך שאני לא רואה את המציאות ,על כך שאני לא יוצא מכליי וכועס על הפושעים שבכוונה תחילה עושים כדי להרע לאחרים.

אז זהו, שאינני נאיבי. אני רואה את המציאות הקשה ובוחר להזכיר שבתוכה יש מי שיוצר/ת אור מסביב. אין לאור הזה רייטינג, הוא לא מוכר פרסומות לעסקים בזמן שרואים את החדשות. כי אין שם דם, אין שם פשע, אין שם זעזוע ותדהמה לאור הפעולה הזו.


רבים בעמדה של רחמים, חמלה, על הקורבן ודחיה בשעת נפש את מי שפוגע בקורבן. זה טבעי ובמידה מסוימת נכון, אבל באופן מעניין, העוולות ממשיכות ואפילו מתגברות והקורבן מותקף יותר ומי שפוגע, ממשיך בעיוורון להרע. לעניות דעתי, אם הרוב השקט לא היה שקט והיינו מוקיעים/ות בהדרגה את פעולות האיבה והנגד, היינו מביאים את הטוהר אל העולם, ביכולת להתמרה של הרע לטוב.


אני פועל כבר 13 שנים, בשביל להבין יותר טוב את מורכבות המקום בו אני חי מתוך אחריות מוסרית לעורר ולעודד שינויי בלבבות האנשים. אין כאן קשר לעמדה פוליטית או דתית, אלא הזדהות פנימית, אנושית עם המצוקות שאנו בני האדם מייצרים אם על ידי התעלמות או פעולה: מיטיבה או מריעה.


כאמור, אני בוחר להראות את נקודות האור ומנסה לחזק את מי שמאמינים/ות, שהעוולות האלו לא יכולות להמשיך עוד.

עוד סיפור על בית שהרסו, חציר שנשרף, פציעה של אדם - מביא גם תגובות גינויי חזקות וגם תרומות כספיות גדולות שאכן נחוצות כדי לתקן את הפגיעה. סיפור על הקמת עסק שמביא פרנסה ומשתף בה את כל אנשי הכפר, העצמת נשים, תמיכה בצעיר שמאמין שאפשר להביא שלום, פעילות מהנה של יצירה ותנועה עם ילדים שהם זרעי השלום של מחר, מקבל מעט תמיכה מוראלית ומעט מאוד תמיכה כספית שאתה ניתן לחזק ולטפח את האמונה של מי שרוצה בחיים טובים ומיטיבים.

אז פתחתי את הקמפיין הזה, לתמיכה בהבאת אור וריפויי לאזור דרום הר-חברון, ללב של אנשים ונשים, בכוונה ליצור תמיכה קבועה של מי שאמונה בשלום נמצאת בליבו/ה. לשמחתי היו שעזרו קצת ומילאו משב אויר במפרשי התקווה שלי ושל שותפיי לדרך לשינוי. הרוב תמכו בתרומה חד פעמית שמשמחת ועוזרת, אך אני מבין, שכדי לטפח ולהשקות את האמונה הזו בשלום ובחיים של אכפתיות צריך משהו קבוע. חשבתי לעצמי - אם היו לי 1000 חברים ש"יזמינו אותי לכוס קפה אחת בחודש" (כ-10 ₪) - זה יספיק כדי להמשיך להניע את גלגלי השלום בשלב זה.


המלחמה האחרונה שעברנו כאן, הרגישה מיותרת כמו כל קודמותיה. היא יצרה פגיעה רבה וחִלחלה עד עמוד השדרה של החברה הישראלית. אז עכשיו כמו קודם אך אפילו יותר, אני זקוק לעזרה, כדי שאוכל ולא במקצת - לעודד את רוח האנשים המאמינים בשיווין ובשלום - לקנות קש ומספוא שנשרף, לקנות תרופות, עצי הסקה וגם לעזור להקים עסק משותף, לאפשר יציאה ללימודי שלום ואומנות של צעירים/ות פוטנציאליים/יות, ליצור מפגשים בין שכנים.

אני מוכן לקחת על עצמי את המשא הזה ולצאת אתו למסע אינסופי שאולי רק יטמין את זרעי השלום והתקווה שכולנו מייחלים לצמיחתם בקרוב – אבל אני זקוק לעזרה של העולם, וחלק מהעזרה אלו המשאבים, שמאפשרים מרחב פעולה ונוכחות בדרך מיטיבה.


אשמח לעזרתך בתרומה קבועה או חד פעמית וכן בכך שהמסר הזה ימשיך הלאה לאנשים ונשים, אחרים/ות.


תודה

איל

"חיינו הם דרך אינסופית עם עליות ומורדות, תקווה ופחד,

אבל זה הוא מסע טוב.


התבוננות והקשבה מאפשרים לנו לחוות

את המרקמים השונים שהם הדרך עצמה.


אין תלונה שורשית על שום דבר ועל אף אחד.


טוּב בסיסי: להיות כנה ואמיתי עם עצמי.

טוּב בסיסי: להיות כנה ואמיתי עם אחרים, עם העולם.


לזהות את הטוּב שבנו

לזהות את הטוּב בעולם.


להתגבר על המלחמה הפנימית שלי

להתגבר על המלחמות בעולם."

צ'וגיאם רינפוצ'ה / דרך הלוחם המקודשת


> לתמיכה בנשיאת שלום <

פוסטים אחרונים

הצג הכול

חמישי בבוקר. זה למעשה, תמיד מתחיל יום, יומיים ושבוע לפני, ומסתיים כמה ימים אחרי. בפנים, בתוכי. ההתרגשות לקראת המפגש. החשש. אפילו הכאב כבר מתחיל להיות מורגש. וגם ציפייה, וחשק, סקרנות ולב מתרחב. אני יו