top of page

היום כמעט ירו בי !



היום כמעט ירו בי, כי רציתי להביא אוכל לא.נשים שכרגע נשארו ללא מזון.

אבל רגע לפני שאספר מה קרה היום, אני רוצה לחזור רגע לאחור, לזמן שעוד יכולתי לנשום ולא החסרתי פעימה.


יום שבת 7 באוקטובר 2023 סביב 06:30 בבוקר

התעוררתי בבעתה לקול מטחים כבדים של רקטות. היינו בחופשה משפחתית ליד מצפה רמון והרקטות נשמעו קרוב מאוד. שלא כהרגלי, פתחתי אתר מבזקי חדשות ולצערי נתבשרתי שאנחנו במלחמה. בתוך זמן קצר כבר היה לה שם -"חרבות ברזל" וידיעות, תמונות וסרטונים קשים החלו לזרום מכל מקום.

הבן הבכור שלי קיבל צו 8 ומייד עזב את כולנו ונסע ליחידתו ומאז הוא שם. בן דוד נוסף גם הוא נקרא מיידית. רובנו היו משותקים, אנחנו ניסינו להמשיך לטייל קצת למרות שלא ממש יכולנו שלא להיות כל הזמן בתחושה הקשה. מאז מנסים לשמור על שפיות ולפתוח תקצירי חדשות מינימליים בלבד. מעל הראש שלנו, ביישוב הלכאורה שקט שלנו, כל הזמן ממריאים ונוחתים מטוסים 24/7.


מאותה שבת בבוקר, אני מרגיש מחנק וחוסר יכולת לנשום. קשה להירדם בלילה וכל דבר מקפיץ מהמיטה.

בתחילה התכוונתי להמשיך בנשיאת השלום שלי כרגיל. חשבתי שהכל שם, בעזה ובעוטף שלה, ואז התחלתי לקבל ידיעות מחבריי בדרום הר חברון שהמצב שם בכי רע; גם שם נפלו רקטות. אחת הייתה במרחק של 100 מטר ממאהל של חברים שלי ולשמחתם לא היה נזק – רק ששם אין מקלט או ממ"ד ואין לאן להתפנות.

חברים משם סיפרו לי שמהר מאוד המתנחלים עטו מדי צבא ותפסו את הפיקוד באופן מלא בשטח. הם מפטרלים בתוך ומסביב להתנחלויות כל הזמן, אך מגיעים גם לתוך היישובים הפלסטינים, מציבים מחסומים ומונעים מהאוכלוסייה המקומית לעבור. לפני כשבוע אחד מהם עצר באיומי נשק חבר שנסע לקנות אוכל בעיר יאטה ולקח לו את מפתחות האוטו ונסע משם. אצל חבר אחר היה לפני שלושה ימים ביקור פתע בלילה, תוך איומי נשק כשהכלבים נושכים את אביו בן ה-116 (כן, זה הגיל של הזקן!). הוא נאלץ לעזוב למחרת את ביתו ואדמתו עם משפחתו וכבשיו. המתנחלים לא חיכו והרסו מיד את הבית על כל תכולתו. בית נוסף נהרס ללא צו, ללא משטרה, מנהל אזרחי או צבא רק על ידי מתנחל שיש לו טרקטור !



כל הדרכים המחברות את הכפרים הפלסטיניים נגדעו על ידי שוחות וסלעי ענק ואנשים לא יכולים להיכנס ולצאת לכפרם. לפני כשבוע הזהירו אותי חברים מדרום הר חברון (יהודים ופלסטינים) שעדיף לחכות עוד קצת ולכן לא יצאתי. במהלך השבוע הזה, המצב נהיה יותר מתוח, כשמתנחלים פולשים לתוך מרכז הכפרים, מאיימים ואף יורים באנשים. אחד החברים שלי נורה בבטנו בתוך הכפר, ממש סמוך למסגד ממרחק מטר ! בסרטון רואים את התיגרה מתחילה ואיך כמה חיילים עומדים ומחפים על המתנחל. החבר שנורה, איבד 7 ליטר דם, הגיע ללא הכרה לביה"ח ורק במזל הצליחו להצילו. כמובן שחיו לא יחזרו להיות כפי שהיו גם כשיחלים כיוון שאיברים פנימיים נפגעו. אבל הוא חי, וכמו שמשפחתו אמרה לי היום כשביקרתי אצלם - השבח לאל.


כשפניתי לצבא עם הסרטון להראות להם את גודל הזוועה ואיך חיילי צה"ל לא מנעו את התרחיש - אלא תמכו בו - נאמר לי שההיפך, הם ניסו לעצור אותו. כנראה שהמציאות היא רק בעיני המתבונן.


כשפניתי לכמה מתנחלים, יום לפני הירי -שירגיעו את החזית, ואמרתי להם - לא מספיק לנו עם מה שיש כבר? קיבלתי את התשובה הזו : " כל הארץ חזית חביבי. תפנימו. נגמר המשחק. זה או הם או אנחנו. לא הספיקו לך הזוועות?".


לי? לי זה הספיק לגמרי. נהייתי חולה לכמה ימים וחשתי שכל הזוועות שסביבי רק עולות וגואות. אבל גם הבנתי שאינני יכול להמשיך לעמוד מנגד. החלטנו לצאת היום - אילאיל, אסי ואני, לחלק אוכל לאנשים ולכבשים (לחלקם נגמר לגמרי המזון לבעלי-החיים). קנינו ירקות ופירות, מזון יבש, שקי שעורה, עצים להסקה, העמסנו הכול על שני הרכבים והתכוונו להתחיל לחלק לאנשים. אלא שכאשר ירדנו מהכביש, אל דרך העפר, בדרך למשפחה הראשונה, התנפלו עלינו בלחץ ומתח רב חיילים ושוטר, הרגשתי שעוד רגע יורים בי. הם טענו שכל השטח הוא שטח צבאי סגור ועלינו להתפנות מיידית. השיחה הייתה בטונים גבוהים ותוקפניים. "תבין אותי" אומר לי הקצין "הציר הזה צריך להיות פנוי, ואתה חוסם אותו –תתפנה במהירות". "רגע אני רוצה לדבר עם המח"ט" אמרתי, "תעשה את זה בנסיעה..." הוא השיב. "ואני מבין אותך" אמרתי לו – "אבל תבין גם אותי - יש פה חברים שלי שחיים בפחד לא נורמלי ממך ומאחרים על מדים והם לא יכולים להביא הביתה מזון או ללכת לראות רופא".


בסוף, כיוון שהתעקשתי, הוא אפשר לי להביא למשפחה שם ארגזי מזון, בזריזות, רק להניח אותם שם, והעיקר שאפנה לו את הציר. הפרטים שלנו נלקחו ונאמר לנו שאין אפשרות להסתובב בשום מקום. כנראה רק לנו אין אפשרות להסתובב, כי מתנחלים כן מסתובבים שם ועושים מה שהם רוצים, ואין חוק ואין דיין –רק אלוהים עד למתרחש.

כיוון ש"סימנו אותנו" להיום, ותארנו לעצמנו שלא נוכל לעבור לכל הכפרים אליהם התכוונו להגיע, החלטנו להשאיר את כל מה שהבאנו אצל חבר שלנו, בכפר שעדיין לא היה סגור לגמרי. התקווה הייתה, שכל מי שרצינו לבקר היום, יצליח להגיע לשם ולאסוף את המזון, והעצים. מהבית של אותו חבר, הוא הראה לנו את כל העמדות של המתנחלים והחיילים שצופים עליהם ואמר לי בכאב שאפילו כשהם בתוך הכפר יורים עליהם. "אצלם" הוא אמר: "הרובה מדבר. הם לא מדברים !"


אז היום כמעט ירו בי, כי רציתי להביא אוכל לא.נשים, להקשיב עם הלב ולהיות עם הכאב.

אני כואב מאוד היום

שלכם.ן, איל


ועוד דבר קטן...

לפני כמה ימים בשיחה עם חבר מעורב שאכפת לו, הוא אמר לי, איל שלא תבין לא נכון - אני מחובר לכאן, אני שייך לכאן, אני אוהב את המקום הזה ואלו שורשיי אבל "שכר הדירה", שדרוש כדי לחיות כאן, כבר כבד עלי !

חושך לא מסלק חשיכה:

רק האור יכול.

שנאה אינה מסלקת איבה:

רק האהבה יכולה"

מרטין לוטר קינג

כולי תקוה שנצליח לצאת מהמצב הזה ללא שפיכות דמים נוספת, וללא זריעת כאב וסבל נוספים, אבל ברור לי שביום שאחרי נצטרך כאן המון עזרה, בנוכחות ובשיקום ובתקציב כדי לבנות עתיד סביר לילדי פלסטין וישראל. אם נצליח ננסה להוציא עוד מזון לכפרים. אם אתם רוצים להמשיך לתמוך בנשיאת השלום שלנו נשמח לכל עזרה. הלינק הזה לדף תרומה עם חשבונית מס לתושבי ישראל בלבד, אם אתם תושבי חו"ל או מעדיפים קבלה לפי סעיף 46 נא צרו עימי קשר.

איל.




1件のコメント


ゲスト
2023年10月19日

תודה אייל.

いいね!
bottom of page