היא, הוא, הם ואני – "רק הפחד מת*"



יום לפני

היא: אני יכולה לשתף אותך בתחושות ?

אני: בטח. אבל בטוחה שככה בווטס אפ ?

היא: לא אכביר. רק, ביננו, איזו שקיפות, הכרות. טוב לי לכתוב, אז מבחינתי זה בסדר. חשוב לי שהדברים יהיו ידועים.


היא: "אני שמחה על המפגש וגם נרגשת לקראתו. אם אני מנסה, ואין לי כל כך מנוס מכך, כי זה חזק, לחשוב מה הסביבה הקרובה שלי חושבת או תחשוב על העניין - אני חושבת שברובה הגדול, ירימו על העניין גבה, במקרה הטוב. כשאני אומרת סביבה קרובה, אני מדברת גם על המשפחה שלי, שחשובה ויקרה לי מאד. ואם אני שמה את זה בצד ומתמקדת במה חי בי עכשיו אז אני גם מפחדת.

סיפרתי לבִתי הבכורה על העניין. היא שמעה אותי, הביעה שהיא לא בעד ושהיא גם מפחדת עלי. הפחד הזה. הוא חי. כבר הרבה שנים שאני תוהה עליו. אני כל כך בתוכו שקשה לבטל אותו. ולהסתכל על כל העניין באנושיות פשוטה. חוויתי, כמו כולם כאן, פגיעות פציעות ומוות.


אבל אין בי מיאוס או דחייה למקום בו גדלתי ובו אני חיה. גם לא לאנשים החיים בו, גם אם דעותיי שונות מהם מאד. אני יכולה להזדהות איתם. אף שלפעמים הם גם מעוררים בי שנאה.

להיפגש עם שכן. זה דבר שאני רוצה ומעניין אותי וחשוב לי. וגם מפחיד אותי. פחד מלהיפגע, אני אימא לחמישה. אולי לך זה יישמע הזוי שכך אפחד. אבל זה עמוק העניין הזה. הוא מושרש. והייתי שמחה מאד להפריך אותו. ופחד מאיזו דחייה שאולי אקבל מהסביבה שלי.


ועם זה, לשמוע מהבת שלי, שמתנגדת לעניין אבל אומרת לי לא לשים על אף אחד בבחירות שלי, זה משמח אותי. היא חיה ומכילה מורכבות וזו כנראה הפתיחה והיכולת הבסיסית להתחיל משהו."


באותו היום

08:00 בבוקר אני מגיע לנקודת המפגש שקבענו בהתנחלות קרובה. שנינו הקדמנו.

אני מתקשר אליו, אבל הוא עוד לא בבית. נסע להביא פלאפל וחומוס לארוחת הבוקר.

אני: "טוב, תתקשר כשתגיע הביתה. בינתיים אנחנו נוסעים לבקר אחרים."


08:10 מגיעים לכפר פלסטיני, בהתחלה נראה שאין אף אחד בבית ואז יוצאים אלינו מהמערה עם הכבשים, זוג חייכני, ולמרות ההפתעה שהגענו ללא הודעה מראש ולמרות שהם עסוקים הם מפסיקים הכול ומתיישבים אתנו באוהל. "זה ההבדל בינינו לבינם", אני אומר לה. "אנחנו חיים במחר והם תמיד במין הווה מתמשך." הם שואלים על האורחת: "מאיפה היא, וכמה ילדים יש לה." התה, הפיתה ושמן הזית עם הזעתר מגיעים. צחוק פורץ כשהן מגלות שהן באותו הגיל. השאלות ממשיכות על נישואין ועל חיים בנפרד ואיך חיים ומה עושים.

"הוא" מתקשר: "הגעתי הביתה - מוזמנים להגיע". כשאנחנו נפרדים, אני שולף שני זוגות נעליים ומעביר למשפחה שאצלם התארחנו.


נוסעים קצת ונכנסים לכפר פלסטיני אחר. כשאנחנו עוצרים, מבטים ננעצים בנו. היא מרגישה אותם ואומרת שאם הייתה לבושה אחרת אולי לא הייתה מרגישה נוח עכשיו. יש משהו בלבוש, אני חושב, שאומר עלינו משהו. על השייכות שלנו, על המיקום החברתי שלנו.


"הוא" מקבל אותנו במאור פנים והם עושים הכרות בסיסית. את הפיתות אנחנו מחממים על תנור העצים שבמרכז החדר, מנגבים חומוס מאותה צלחת ואוכלים פלאפל – איך שהאוכל הפשוט הזה מחבר את כולם. אחרי גישושי הכרות הם חולקים תחושות: האם זה מפחיד לפגוש את האחר ? איך תרגישי כשאת נכנסת לכפר של ה"האחר" ? מה אתה לא מפחד להיכנס לבית של ה"אחר"? "לא" הוא משיב. "פעם התרגשתי ואולי גם קצת עכשיו אם זה מישהו חדש אבל אני כבר רגיל. הייתי אצל איל ואצל חברים אחרים בבית שלהם ולמרות השוני בינינו אני יכול להרגיש בנוח עם האחר".


המפגש קצר ומחלחל עמוק, אנחנו משאירים עצים להסקה וכסאות שהבאתי ונפרדים עד לפעם הבאה.

מפגש, פשוט אנושי, כנה ואמיתי. ללא שריון שמגן. ככה, עם לב פתוח, מכיל וגם חשוף - היא, הוא ואני, עם פשטות של הטוב שבחיים.


אחרי המפגש היא כותבת לי:

"התעוררתי בבוקר נרגשת. מבט החוצה, בעוד הבית מתנמנם, עצר נשימתי. אוויר צלול שאפשר לראות כל נחל ואבן בגבעות המתגלגלות מטה ומעליהן, עננים אפורים כבדים, במרכזם נפרץ חלון של אור כתום ורוד בוהק, שהלך והתחזק. עמדתי והתבוננתי ופתאום פרצתי בבכי. הסיפור הוא כל כך ישן. כל כך מוטמע וכל כך כואב.


המחשבה לפגוש שכנים ישנים, מזה כבר שנים רבות, חיים זה לצד זה ללא מפגש, ללא מבט בעיניים, ללא הכרות כלל, זה כואב. מתברר שזה כואב לי כבר זמן רב. כאב שקט. הרגלי החיים כאן המוזנים במילות הפרדה משתיקים את כאב המופרדות הזאת, הקרע. רק אנשים ושוב, רק אנשים, על כל המשתמע.

לדרוך באדמת שכניי, להיכנס אל בתיהם, לשבת מולם ואיתם, לומר מילים ולשמוע, היו לי מרפא לכאב עתיק שאינו שלי בלבד כלל. פצעי עמים ישנים מקבלים ליטוף. בלי לעשות הרבה, בלי לצעוק חזק. תודה על השקט הזה."


*רק הפחד מת הוא שמו של ספר של בארי לונג בהוצאת מדף בתרגומו של ניצן מיכאלי


> לתמיכה בנשיאת שלום <