הבנאליות של הרוע - מול שתיל עץ זית בלב המדבר



הסבים שלי חלמו להקים מדינה, שתהיה מקום אחד בעולם ליהודים להיות בו. סבא אחד ברח מפולניה, מהעולם הגלותי כדי ליצור ארץ חדשה, ביזע ודמעות השיג את "החלום". הסבא השני כבר היה פאלח יהודי כמה דורות פה בארץ, הוא חרש את האדמה, זרע, קצר וחי יחד עם ערבים בשכנות טובה עד 1948. אז, נכבשה האדמה שהוא קרא לה בית: משמר הירדן. הוא נפצע במערכה, אביו, אימו ואחיו ישבו שנה בכלא הסורי והוא היה צריך להתחיל הכל מהתחלה. שני הסבים שלי חלמו. "חלומות הכרחיים לחיים" אומרת אניס נין וגם "יש דרכים רבות להיות חופשי, אחת מהן היא לתת לדמיון לגבור על המציאות."


ובזכות החלומות שלהם אני יכול לשבת בבית שלי, בישוב שאני גר, במדינה שיש לי בה זכויות וחובות וחוקים ולכתוב לכם מעל גלי האתר. ובכל זאת אני שואל: האם כך חלמו הסבים שלי שהנינים והנכדים שלהם יחיו? האם המחיר הכבד ששילמו הוא רק כדי שאנחנו נמשיך לחיות פה במצב הישרדותי, בקשרים בין אדם לאדמה?


כל המחשבות האלו עלו בי בתקופה זו, שבין יום הזיכרון ליום השואה כשברקע הפיגועים מאז חודש הרמאדן. בדיוק בערב יום העצמאות מצא לנכון בג"ץ עיתויי לתת צו לעניין שהתנהל מעל 20 שנה בבית המשפט, וקבע שיש לגרש כ-1500 מאנשי הכפרים של מוספר יאטה. רובם הם שוכני המערות, קהילה מיוחדת החיה קרוב לאדמה, ומהאדמה, צנועה ושמחה בדרך כלל.


ביום חמישי הגענו אליהם והפעם הבאנו אתנו גם שתילים של עצי זית – סמל לשורשיות, אריכות חיים ואיתנות, סמל להישארות בקרקע. עוד לא הספקנו לתת את עצי הזית, עם האמירה: "אנחנו אתכם" ומולנו התגלו הריסות מאסיביות בשני כפרים, אצל משפחות אהובות, שכבר הרסו להם את מבני המגורים לפני 3 חודשים ולפני חצי שנה.


למי שלא היה שם - זה קשה לצפות בהרס כזה ולהישאר אדיש. אני מניח רגע כל תפיסת עולם בצד, ושואל: כבני אדם, כיהודים כישראלים, איך אנחנו חיים עם זה ? אני חושב על החיילים שכל שבוע שותפים מקרוב להרס ולאט לאט מפתחים עור עבה, אדישות, רק כדי לשמור את שפיותם, כי כל אחד מהם הוא רק "בורג קטן במערכת". כך הם מצטרפים ל"בנאליות של הרוע" (מונח שטבעה חנה ארנדט בספרה משנת 1961).


המקומיים שמחים לקבל אותנו, פורקים את מר ליבם ופונים אלינו: "רואה?! נו מה אתה אומר על זה ?!?" מה כבר אני יכול להגיד. ליבי נצבט כל פעם מחדש, דמעות חונקות את הגרון וכעס עתיק עולה. אני יודע שעם כעס לא מצליחים לטפל בדברים נכון, אבל אחרי הכל גם אני בן אדם וברגעים של חולשה כבר אין יכולת לספוג יותר את רשמי הרוע.


אני מסתכל על ההירתמות של כולם בכפר, להחזיר את החיים למצב "נורמלי" – פינוי ערימות הבלוקים מההריסות, הרמה של אוהל זמני לשינה, הכשרת הקרקע לבנייה מחדש. בימים אחרים כשנגיע בצהריים נשב תחת העץ או במערה, נשתה תה ונדבר על החיים... עד הפעם הבאה שיהרסו כאן.


מי יתן והאנושות תתעורר בקרוב (ובמיוחד כאן בארץ הקודש !)

תצמצם את הסבל של הבריות והיצורים החיים ותרבה טוב בעולמנו.


"אינך יכול להציל אנשים, אתה יכול רק לאהוב אותם." אניס נין


למי שכל זה חדש עבורו.ה ורוצה "לראות בעיניים" - אני יוצא לשטח כל שבוע ואפשר להצטרף. להיות איתנו יחד ולהראות אנושיות. כמובן שאפשר תמיד לתרום - התרומות תומכות ישירות באנשים עצמם (כמו עצי הזית שהבאנו הפעם שנתרמו) ובמיזמים מקדמי שלום.

תודה , איל


> לתמיכה בנשיאת שלום <