"דרך חסומה או קטועה על פני האדמה היא כמו מרידיאן תקוע בגוף האדם – זה רק מביא כאב ומחלה"



יום שלישי, לקראת סוף הרמאדן. בחודש הזה כמעט ואינני יוצא לביקורים הרגילים בדרום הר חברון. במקומם אנו מגיעים להתארח לארוחת שבירת הצום – איפטאר, אצל משפחות שמזמינות אותנו.

איפטאר אחד שהיה במדבר ריגש אותי במיוחד; בתמיכת ארגון "שורשים", נפגשנו בערב יחד כ - 60 א.נשים - גברים, נשים וילדים. ישראלים, ערבים, יהודים, מוסלמים, מתיישבים, בדואיים, פלחים, כדי להכיר בשורשיות של כל אחד מאיתנו ובקשר לאדמה. זו הפעם הראשונה בדרום הר חברון, ששכנים נפגשו באירוע כזה ובהחלט היה מרגש מאוד. כולי תקווה שמפגש זה יתניע מערכות קשרים חיוביות של שכנים ויתחיל עידן חדש של אכפתיות ואנושיות הדדית בהר חברון.



בינתיים, כיוון שאינני יוצא למסע הרגיל אצל משפחות רבות, אצלי בבית מצטברים המון דברים למסירה ואני מחליט להעמיס את הטנדר ולרדת לשטח להביא משטחי עץ, בגדים, תרופות ומוצרי מזון לכמה מחבריי. דוביק, מתיישב מההר, מצטרף אלי כדי לבקר ולראות בעיניים איך חיים השכנים שלו. הוא מתלהב מפשטות חייהם ומהחום, מסבר הפנים הטובות שהם מקבלים אותו אליהם.

די בתחילת הנסיעה, הדרך חסומה בסלעים גדולים שהניחו שם מתיישבים אחרים, אבל אנחנו עוקפים אותם. באמצע הדרך אנחנו נעצרים על ידי כמה חיילים צעירים במחסום זמני בלב ההר. אנחנו מעוכבים קצת עד שיבדקו אם אנו יכולים להמשיך. בסוף הם מאפשרים לנו להמשיך הלאה, הרי אנחנו ישראלים....


דוביק מציין שנקודת הנוף היפה באזור נשלטת על ידי קיצונים ולא ניתן להיכנס ולבקר בכפר בניסיון ליצר קשר שכנים אוהד שאולי יוכל הפחית את השנאה. הוא מוסיף: "אהבתי מאוד את הפשטות והאותנטיות במערה וצר לי על כך שהחיילים פעלו באותה דרך שפעלו ללא קשר לביטחון האזור והמדינה".


למטה בשטח עובדים דחפורים של הצבא. אני נוסע עוד קצת כדי לראות מקרוב כמה עבודה מושקעת בקטיעת הדרכים המחברות בין ישראל לפלסטין. הדרכים היחידות שנותרו פתוחות ללא גדר ואיסור בזכות רשות שמורת הטבע שמגנה על אוכלסיית הצבאים שצריכה להתרבות.... ברוכים תהיו הצבאים בעולמנו והלוואי ותוכלו להמשיך להתרבות בחופשיות ולהרבות טוב גם לבני האדם !

אני מסתכל על התעלות הרחבות והעמוקות שנחפרו בשם הפחד והאימה שמהלכים עלינו בתקופה הזו. במקום למצוא את המשותף ולהתחזק, אנחנו בוצעים, חותכים ומנתקים את הארץ הזו.

אני מצלם ושולח את התמונות הללו לכמה חברים וכותב להם: "דרך חסומה או קטועה על פני האדמה היא כמו מרידיאן תקוע בגוף האדם- זה רק מביא כאב ומחלה".



כמטפל ברפואה סינית ושיאצו כבר מעל 30 שנה, חסימות ערוצי האנרגיה (המרידיאנים) בגופינו הן אלו שגורמות לכאב, סבל ומחלה ומונעות מהאדם לזרום ולהמשיך רגיל בחייו. והינה, ביום אחד אפשר לחתוך את האדמה. אבל לסגור אחר-כך את הפצע לוקח הרבה מאוד שנים.


החודש הזה מגיע אחרי חורף קר אבל לא גשום מספיק. האדמה כבר מצהיבה ובורות המים לא מספיק מלאים. החקלאים הפלסטיניים בהחלט דואגים. ללא מים בבורות ייאלצו השנה לקנות יותר מים להשקות את העדרים שלהם.


יחד עם פתיחת הרמאדן והתחממות מזג האויר, "מתחממת" האוירה וסידרת פיגועים פוגעת במקומות שונים בישראל. א.נשים נרצחים, אחרים נפגעים. יש הרבה פחד, לחץ ותרעומת באויר. כמה בודדים שיצאו מדעתם והחליטו להתאבד ולקחת איתם עוד כמה אנשים הופכים את התחושה לקשה יותר ופוצעים עוד את האמון שגם כך היה פצוע כבר קודם. איך ברגע אחד, לוקח לעצמו מישהו את המנדט לפגוע ולהרוס. משני הצדדים אנשים סובלים. הבודדים הללו משליטים פחד, חרדה והיסטריה בקרב סביבתם, ולעניות דעתי מקבלים הגברה בעזרת התקשורת והפוליטיקאים. כל אלו מונעים את רצף החיים הרגילים של כולנו – מוסלמים ויהודים.

בכל התקופה האחרונה - מחסומים בכניסה לכל ישוב, בדיקות קפדניות של התעודות, של המכוניות. פתאום כל אחד הופך חשוד – טרם הוכח אחרת.

ה"חור" בגדר ליד המעבר המסודר, זה שלא הייתה שום בעיה לעבור דרכו נסגר עם קונצרטינה ולאורך הגדר מפוזרים חייילים צעירים כל 100 מטר, בעיקר במקומות ששבכי"ם היו עוברים קודם.

הרבה אנשים לא יכולים לעבור ממקום למקום, הרבה לא עובדים, וברקע המלחמה באוקריאנה מעלה את המחיר של הכל: הדלק, המתכת, האוכל לחיות, האוכל לבני האדם, המים... מכל חבריי הערבים שמעתי רק הוקעה של מעשי האלימות. כולם מבינים בעצב איך פעולות איבה כאלו פוגעות בהם ישירות ובסיכויי לקיים מירקם אנושי שפויי בתוך הכאוס הזה.


ומנגד? מנגד קיימים אלו שמדברים על "ההם" ומכניסים את כל מי שהם לא "אנחנו" לקבוצה אחת המיוצגת על ידי מטורפים בודדים האוחזים בנשק כדי להרוג ולפצוע את הסיכויי האנושי להבריא את האמון הפצוע של כולנו. במקום לחיות חיים פשוטים, מלאי כבוד והדר לכל הברואים.

ובתוך האוירה הזו, אני מסיים חודשיים של מפגשים בישראל בקהילות שונות יחד עם פלסטיני ומתיישב.ת, אלו שמוכנים להגיע ולהגיד בפה אחד שהם נגד כל מפגן של רוע ואלימות, ושהם כואבים את הסבל שכולנו נושאים.


זה לא מובן מאליו. לראות שניים שבכל מצב אחר היו מוגדרים על ידי רבים כאויבים. יושבים, צוחקים יחד ומקשיבים זה לסיפורו של חברו. זה קצת מהאור שאנו זורעים כאן בארץ היפה והקטנה שלנו ולמרות שזו טיפה בים ולמרות שהתקשורת לא הזכירה בפסיק את זה – קורים כאן גם דברים מופלאים על ידי הרבה אנשים אמיצים שלא מוותרים על האפשרות לחיות כאן יחד.


את ואתה יכולים לקרוא את הפוסט הזה ולהשליכו כמו הרבה דברים שתקבלו או להמשיך ולגלגל את מסר הטוב האנושי הבסיסי שלנו לכמה שיותר אנשים.

ואם תרצו להצטרף אלי, לתמוך ולפגוש את אלו שמאמינים שלמרות הכל זה אפשרי – אתם מוזמנים.


כשאני עוזב את השטח מתחילה סופה מקומית וגשם – וואו מפתיע, איזה יופי אני חושב, המדבר מתעורר, אבל בערב אני מקבל הודעה מחבר שהסופה עקרה את גג ביתו.

ובכל זאת החיים ממשיכים,

בעזרת השם, אילחמדולילה,

איל


> לתמיכה בנשיאת שלום <