שנים שאני רואה אותם מביתי. מרחוק זה נראה כמו אוסף פחונים. משהו אפור, אליו מוביל שביל עפר לבן. בלילה, נקודות אור של רכבים מתקדמות לאט באפלה, שם מתחת לביתי, במדבר. תמיד תהיתי מי הם? מה הם עושים? מי גר שם בכלל?
הגעתי אליהם יחד עם איל, אסי, עידית, אילאיל ומליה. ופתאום, ראיתי את ביתי במרחק. נקודת המבט התחלפה באחת ואני הייתי במקומם. רק לרגע. צופה אל עבר היישוב היהודי.
נכנסנו אל מה שנדמה בעיניי כמו הסלון או חדר האירוח, רצפה מכוסה שטיחים, מזרוני צמר כבשים סביב. מים קרים מבקבוק פלסטיק נמזגו לי אל כוס זכוכית שעברה בנינו ואז הגיע תה מתוק.
תמונה תלויה על הקיר - חבורה נודדת עם גמלים ובהמות, ממתי זה? אני שואלת. סביב 1900, בבריכת מים לא רחוק מכאן. השבט היה נודד לפי עונות השנה באופן ידוע מראש, מה שנקרא באנתרופולגיה - נוודים למחצה. ככה הם חיו. ובתוך העולם המודרני של סדר ותיעוד, אין מקום לסידור שכזה. אין צילומים של בתים. יהיו מי שיגידו על זה: "אז לא הייתם כאן. ואין לכם זכות".
נכנסנו אל חדר הנשים והילדים.
שלוש נערות מחייכות אלי מהפתח, קצת מצחקקות. אולי אני מצחיקה אותן איכשהו? חייכתי חזרה. כיף שאני מצחיקה אותן. בפנים, חמישה ילדים ואם. עיניה טובות, עור פניה חרוש קמטי הבעה נאים וכולה אומרת בינה, עוצמה ורוך. התיישבתי, בהתבוננות, בחיוך. אין לי את שפתם אבל אני יודעת לסמוך על שפת הלבבות שמדברת ברור מאד ללא מילים.
באה האם של המשפחה והתיישבה איתי ועם אילאיל. האם את לומדת? היא שאלה אותי דרך אילאיל - עניתי שלא. אני אמא. כמה ילדים יש לך? חמישה. מה!! צחוק התגלגל בינינו ומבטי הערכה. כמה בנים ובנות? הם עושים לך בלאגן או שהם שקטים? בני כמה? מה השמות שלהם?
אמרתי לה - היישוב שאת רואה שם, על הגבעה, שם אני גרה.
עיניה התרחבו בפליאה. ומה את חושבת על המצב הזה? היא שאלה אותי. אני רוצה שנהיה חברים, עניתי. "פרנדס", כי יש לה קצת אנגלית.
היא הביטה בי וחייכה. "פרנדס".. היא חזרה אחרי. במבטה היו תקווה מהולה בייאוש. אינשאללה.
אינשאללה, חזרתי אחריה. עכשיו אני רואה אותך מביתי ואת רואה אותי מביתך, אז אנחנו שכנות, אמרתי. צריך משקפת, היא חייכה. לבן שלי, חובב צפרות יש משקפת מעולה אמרתי לה, ואני אביא לך משקפת משלך וכך ננופף לשלום מהבתים שלנו. כך סוכם והצחוק התגלגל ועבר בנינו.
כמה רגעים של דיבור בערבית, בין אילאיל לבין האישה המבוגרת, ועולה בי גל כאב ומציף את עיניי דמעות.
למה האיבה?
נאלצתי להקדים ולחזור לחיי היום יום וקמתי לצאת. היא קמה ולחצה את ידי בחום, הביטה בעיניי בחיוך מלא חיבה ואופטימיות - אל תשכחי להביא לי משקפת. אני מביאה. ברור שאני מביאה.
כבר מתגעגעת לשם, איכשהו.
אני רוצה לפעול. אני רוצה לעשות. הגיע העת, כך מתחיל להיבנות בי.
כדי להביא אור, תמיכה ולב ולעזור למקום וליושביו להירפא -
אנו זקוקים גם לקצת תקציב, נשמח לכל תמיכה:
Comments