top of page

בין המחסומים


כתבו: איל ואילאיל שני


איך זה מרגיש לעמוד ולחכות לפני מחסום? איך התחושה להגיע למחסום? ומה קורה שם? זהו היום ה- 45 למלחמה והרבה דברים השתנו מאז ה-7 לאוקטובר. עד אז, "המחסומים" היו חוויה רחוקה מאתנו, כזו שרק שמענו עלייה בסיפורים מחברינו הפלסטינים . עכשיו זו הפכה להיות חוויה שהיא חלק מהחיים, לפחות למי שמגיע לכפרים של דרום הר-חברון. חוויה יום-יומית קשה. כזו שמעלה מחשבות.


הפעם הראשונה שפגשנו "מחסום" בעצמנו הייתה לפני כשבועיים. זה קרה באחת הצמתים המרכזיות בדרום הר-חברון, כשחזרנו מיום של חלוקת מזון ותרופות בכפרים שבסביבה. עמדו שם שלושה גברים, במדי צה"ל, עם נשק, למרות שמהאופן בו הם היו לבושים - כששניים מהם גם עוטים מסיכה על כל הפנים - לא היה לגמרי ברור אם הם חיילים. הציציות שבצבצו מהמדים העידו על כך שהם דתיים. שמענו כבר מהמקומיים על התופעה של "מתנחלים במדים" – תושבים מההתנחלויות שבסביבה, שהתנדבו לצבא בימי המלחמה, לשמור בסביבה הקרובה לביתם. המקומיים סיפרו שברוב המקרים הם לא מתנהגים כמו חיילים – הם מדברים לא יפה, מעכבים ללא סיבה את כלי הרכב שמגיעים למחסום ונראה שהם עושים ככל העולה על רוחם.


אחד מהם – איש מבוגר, כסוף שיער, לבוש כיפה, עצר אותנו. ברכנו אותו לשלום והוא רק אמר בקשיחות: "תעודות זהות בבקשה!" האמת שקצת הופתענו. כישראלים, יהודים, מבוגרים, אנחנו רגילים שבכל מקום שבו יש אנשי ביטחון אין לנו שום בעיה לעבור ואף פעם לא דרשו מאתנו תעודות זהות. ראינו כמובן שמבקשים זאת מפלסטינים, מצעירים, אבל לא מאתנו. ההיגיון עד כה היה פשוט – במקום שבו בודקים – מחפשים א.נשים שעלולים להרע, לפגע, לפגוע. אבל ההיגיון כנראה לא נוכח כאן מזה כמה שבועות. אנחנו פשוט נתנו לו את תעודות הזהות שלנו, מתוך מחשבה שברגע שיראה את "הזהות" שלנו ייתן לנו להמשיך לנסוע.


"מאיפה אתם?" שאל.

"ממיתר" ענינו.

"מה אתם עושים פה?"

ברגע זה חלפו מחשבות בראשנו והחלפנו מבטים בינינו – רגע, מה קורה כאן? האם יש לו את הסמכות לתחקר אותנו? אנחנו נוסעים בכביש, באופן חוקי, לא עשינו שום דבר שאסור. אבל בהבנה מהירה את הסיטואציה ידענו - הוא "מתנחל על מדים" שמזהה את "השמאלנים" שהגיעו לעזור לפלסטינים בסביבה, ולכן ענינו לו: "מטיילים בסביבה".


"חכו כאן בצד, עד שיגיע מישהו שאחראי", הוא אמר ועשה סימן אל שני החיילים האחרים שבמבט חטוף הבנו שהם עומדים עם הנשק מכוון לכיווננו!

עברו כמה דקות ואנחנו התעשתנו; על-פי החוק רק לשוטר או לחייל בתפקיד מתאים מותר לבקש תעודות-זהות, לעכב אותנו, וגם אז הוא צריך להזדהות ולהסביר לנו את הסיבה לעיכוב. אבל במצב הנוכחי, כשנשק מכוון לכיווננו, לא נראה שהטענות האלו יעזרו לנו.

אחרי זמן מה של המתנה והבנה שהשעה כבר די מאוחרת, אני (אילאיל) יצאתי מהרכב ושאלתי את אותו מתנחל: "כמה זמן זה ייקח?"

התשובה הייתה: "כמה זמן שצריך!"

"עד השעה חמש אני צריכה להגיע הביתה, אני חולת סרטן ואני צריכה לקחת את התרופות שלי בזמן".

"תחכו בסבלנות!" הייתה התשובה.

חזרתי לרכב ואיל יצא אליו והסביר לו את המצב. התשובה הייתה: "אז תפסיקו להסתובב לנו כאן בשטח בין הרגליים!".


לפנינו, עמד רכב נוסף שגם הוא עוכב. לידו עמד גבר יהודי, מבוגר. כשאלנו אותו אם גם אותו מעכבים ענה: "כן, גם אותי מעכבים כבר הרבה זמן". "אתה יודע למה?", והוא ענה: "כיוון שאני שמאלני. כמוכם."


אנחנו באמת בצרה, חשבנו. לא רק כרגע. בכלל. גם ביום שאחרי המלחמה. המתנחל הזה בטוח שהוא הריבון כאן בשטח, מעל הפלסטינים בוודאי, אבל גם מעלינו ! אולי ביום שאחרי המלחמה, א.נשים בעלי.ות דעות כמו שלנו כבר לא יוכלו להסתובב באופן חופשי ולהגיע לכל מקום, ומי שיקבע כאן את החוק יהיו א.נשים כמו המתנחל הזה.


עבר עוד זמן ואני (איל) החלטתי שזה לא נראה לי חוקי המצב. סימסתי הודעה על מצבנו, לאחראי צבאי בדרגה בכירה באזור. כמה דקות לאחר מכן החיילים-מתנחלים קיבלו הודעה ונתנו לנו לעבור.


בעוד כמה מקרים, לאחר המפגש הראשון הזה עם "המחסומים", היה כבר קל יותר בתקשורת, כי הבנו שעדיף להוציא אישור להסתובב בשטח על בסיס הומניטרי, שהרי זה מה שאנו עושים – מחלקים לא.נשים בכפרים המרוחקים מזון, חיתולים, תרופות ומצרכים נוספים הדרושים. יחד עם זאת, גם בכל פעם כזו שעוצרים אותנו במחסום, אנו צריכים להמתין עד שאכן יאשרו את העובדה שמותר לנו להסתובב בשטח. אז לכאורה אין ממה לחשוש אבל המחשבה שממשיכה להטריד אותנו היא – לאן פנינו מועדות בארץ הזו? איך ייראו כאן החיים לאחר המלחמה ומי ייקבע את החוקים?


מהשיחות שלנו עם הפלסטינים.יות בסביבה הבנו שתופעת "המחסומים" עכשיו התגברה מאוד – יש הרבה, בכל מיני מקומות, לעיתים גם בכניסה לכפרים שלהם.ן. משפחה איתה אנו בקשרי חברות מזה שנים רבות, סיפרה לנו שבדרך חזרה לכפר שלהם, עצרו אותם במחסום כזה. הם היו בדרכם חזרה מבית-החולים, אליו נסעו לביקורת הריון של האישה, שנמצאת בשבועות האחרונים להריון. הם היו שלושה ברכב – האישה ההרה, בעלה והבן הצעיר שלהם, כבן ארבע. שעה שלמה עיכבו אותם. לקחו את הרישיונות, הפלאפונים, מפתח הרכב. כיוון שהגבר דובר עברית, הוא ניסה להבין מדוע מעכבים אותם. הם נסעו בדרך שבה מותר לנסוע, ברכב עם כל הרישיונות, אל בית-החולים בעיר, לביקורת רפואית. הוא לא קיבל תשובה לשאלתו ורק אמרו לו – "חכו כאן!". לאחר אותה שעה החזירו לו את הרישיונות והפלפון ואמרו לו "סע!".

"אבל מפתחות הרכב שלי אצלכם", הוא אמר, "אני לא יכול להתניע בלעדיהם".

"זאת לא בעיה שלנו", ענו לו.

לאחר ששוב ביקש, זרק לו בגסות אחד החיילים את מפתחות הרכב על הרצפה ואמר לו: "סע מפה מהר, עוף לנו מהעיניים".


כששמענו מהמשפחה את הסיפור התעצבנו מאוד. מדובר בא.נשים שרוצים לחיות בשלום. בטוב. עובדים קשה לפרנסתם ויש להם הרבה חברים ישראלים. מדוע הם מקבלים יחס כזה? בגלל המצב הביטחוני צריך לעצור כל רכב ולבדוק אותו ואת הא.נשים? בסדר. שיבדקו. צריך לחכות עד שיתקבל אישור כלשהו למעבר? בסדר, אם אין ברירה הם.ן ימתינו. הם.ן כבר רגילים.ות למחסומים. להמתנה. אבל מדוע היחס המזלזל? מה זה נותן? לאן אנו הולכים כחברה?


לפני כמה ימים היה מקרה, באחד המחסומים, שבו התערבנו. כמה מאות מטרים לאחר שאנחנו עברנו את המחסום, פגשנו חברים שאנו מכירים מאחד מהכפרים יושבים ברכב. זוג צעיר. האישה בהריון הראשון שלה. הם סיפרו לנו שיש לה התכווצויות בבטן, דימום וחשש להיריון ולכן הם בדרכם לבית-החולים לבדיקה, אך הם ראו את המחסום והם חוששים שבמחסום החיילים יירו עליהם. הצענו את עזרתנו.

אני (אילאיל) ניגשתי ברגל חזרה למחסום. חייל אחד ניגש אלי ולאחר-מכן עוד שניים. הסברתי להם את המצב. "אין בעיה", אמר אחד מהם, "יש לנו פה חובש, הוא יכול לראות את האישה".

"עם כל הכבוד" אמרתי, "מדובר במצב של סיכון להיריון ובמצב כזה ברור לגמרי שהיא צריכה להגיע לרופא נשים. לכן הם בדרכם לבית-החולים".

"תביני, היה פיגוע ממש לא מזמן קרוב לפה, אז כל הכבישים באזור סגורים!"

ידעתי כבר על הפיגוע, שקרה בבוקר, במקום שנמצא כמה עשרות קילומטרים מהמקום בו היינו, מחוץ לאזור של דרום הר-חברון. אמרתי שאני מבינה שהם צריכים לעשות את התפקיד שלהם, אבל גם במצבים כאלו מקרים רפואיים דחופים צריכים לקבל מענה.

"טוב", ענה עכשיו זה שהיה בדרגה בכירה, "תגידי להם שיבואו למחסום וניתן להם לעבור. אבל רק אחד מתלווה לאישה בנסיעה".

ניסיתי להסביר שזה מסובך. האישה בתרבות הפלסטינית חייבת להיות מלווה בגבר מהמשפחה, במקרה הנוכחי בעלה, וברכב – נוהג אדם שאיננו מהמשפחה. זה הרכב שלו והוא משמש כנהג מונית. לזוג עצמו אין רכב.

התשובה הייתה חדה: "מצטער. זה הנוהל. רק מלווה אחד ואם לא – אז לא".


חזרתי והסברתי את המצב לזוג. הם התלבטו. מצד אחד עמד המצב הרפואי ומצד שני התרבות המסורתית והיחס של הכבוד לאישה. בלית ברירה, בגלל מצבה הרפואי של האישה, בעלה יצא מהרכב וחיכה ברכב שלנו. היא נסעה אל המחסום רק עם הנהג ואיתי. לאחר שתרגמתי בין החיילים לבינם וראיתי שהדברים מסתדרים, חזרתי אל הרכב שלנו. את בעלה אנחנו החזרנו לכפר שלו וראינו שליבו כבד עליו. חשבנו על אותה אישה במצב של סיכון להיריון שנאלצה לנסוע לבדה אל בית-החולים. בלי קשר לתרבות ולמושגי "שמירת כבוד האישה", אם אנחנו היינו בסיטואציה דומה, איך היינו מרגישים? האישה נוסעת בלי ליווי של בן-הזוג לבית-חולים במצב כזה?


הסתובבנו כל אותו היום עם האישה הזו במחשבותינו. התפללנו שההיריון בסדר, שהיא בסדר. בערב התקשרנו לבעלה לשאול לשלומה. רווח לנו כששמענו שהיא חזרה בערב הביתה והיא והעובר בסדר. בלב אנו נושאים תקווה שהזיכרון שלה מאותו אירוע במחסום יהיה שבתוך הפחד הגדול שלה, החשש, וחוסר האונים אל מול החיילים, הייתה גם אמפטיה ועזרה. או במילים אחרות – שלא כולנו אותו דבר. שלצד היחס הלא אנושי - יש גם אנושי. שלצד היחס הלא נעים, המתעמר לא פעם - יש גם טוב לב.


בימים האחרונים המצב הקשה בכפרים של דרום הר-חברון המשיך; בכפר מרוחק אחד, היו כבר כמה חיפושים ליליים בכל הבתים. הילדים התעוררו בפחד, וחיכו מחוץ למערת המגורים כמה שעות, בקור הלילה המדברי, עד שייסימו להפוך את כל הבית שלהם וישאירו את הכל שפוך ומבולגן: בגדים, קמח, שמן, צעצועים, וציוד ביתי המעורבבים ושבורים יחד. עוד כמה מכוניות הוחרמו ,עוד כמה אנשים עוכבו, עוד כמה הריסות של בתים בידי המנהל, עוד כמה "פוגרומים", השחתת ציוד והטלת מורא בידי המתנחלים, והרשימה ארוכה מלהכיל.


היום בדרך חזרה מהשטח, עצרנו ליד מקום שעד לא מזמן גרה שם משפחת רועים מקומית. המקום היה הרוס לגמרי ובכניסה להריסות התנוסס לו דגל ישראל. לי (איל) היה קשה להשאיר שם את הדגל והוצאתי אותו. אינני גאה בדגל שלנו כשהוא מנציח את קשיחות הלב, והאטימות חסרת הרגישות לבני.ות אדם. דגל עבורי מסמל את אחדותנו והמוסריות שלנו ולא את גסות הרוח ואת חוסר היכולת להכיר בחירותו של האחר.



המלחמה נמשכת, אך גם נשיאת השלום. המחסומים שם, בכל מקום, אבל למזלנו אנחנו מצליחים לעבור אותם מצוידים ברצון לקשר ולחיי שכנות טובים.


אנו ממשיכים לצאת לשטח, עמוסים במצרכי מזון, חיתולים ותרופות, ועכשיו גם עם עצים להסקה ולבישול, בחורף הקר של ההרים. כל אלו נקנים בזכות התרומות שלכם.ן ומועברים בכל שבוע ליושבי דרום הר-חברון.

זה המקום להודות לכל מי תמכו עד כה - תודה רבה !

איל ואילאיל שני


כל מי שרוצה לתרום כדי שנוכל להמשיך בנתינה הזו מוזמן.ת להיכנס ללינק:



bottom of page