אדם הולך במדבר.
לאן הוא הולך ? המדבר גדול-
האופק נמתח על רקע השמיים והעין כמעט ולא נעצרת על נקודה אחת בודדת.
אבל הוא הולך, לאט ומדוד, הוא מרגיש כל אבן מתחת לרגליו, לפעמים עוצר לחלץ קוץ או אבן.
ומה הוא צריך ?
אמונה ? לא, מזו יש לו מספיק אחרת לא היה מגיע למדבר בחייו. אחרי הכל אם אין לו לאדם אמונה איך יוכל להמשיך בכלל ?
חברה ? זה נחמד לפגוש מדי פעם אדם אחר ולהחליף עימו חוויות -אבל, המדבר נועד לאלו שצוללים לעמקי נשמתם ושואלים את עצמם מה תפקידי בעולם הזה ?
אוכל? כאן אתה לומד להסתפק במועט, לפעמים מוצא פרי של אטד, או שיזף מדברי, יש מי שאכלו את פרי הריכפתן וקראו לו מן. אבל המדבר מבקש אותך לגלות צניעות בכל המובנים, מעין הזדהות עם הנוף שמסביבך.
מים ? "סוד יופיו של המדבר שהוא טומן בקרבו מקור מים חיים" אמר הנסיך הקטן. מי שאינו מיומן דיו, נאלץ לסחוב על גבו מים רבים ובשלב כלשהו חייו נעצרים.
החום מורגש, גרונו ניחר, הוא מוציא את המימייה ושולק ממנה את טיפות המים האחרונות.
השמש יוקדת, עורו נצרב.
הוא מביט שוב ומגלה במרחק כמה נקודות כהות על רקע ההר.
סוף סוף מטרה. אמונתו מתחזקת והוא מחיש צעדיו ומתקרב לאט ובמתינות מתוך איזון בין קוצר הרוח לקוצר נשימה (מתוך "זן ואומנות החזקת האופנוע").
כשהוא מגיע הוא נחרד לראות "גופות עצים" שרועות. עד לא מכבר עמדו והציעו בנדיבות צל לכל עובר אורח.
ואז ליד הוא רואה גל אבנים. הוא מתקרב ומגלה באר מים שנהרסה בידי כח משחית וגם היא יבשה ואיננה יכולה להציע בנדיבות להולך במדבר את החיים שטמונים במים.
רועה צאן מתקרב אלי ושואל אותי מין אינת ? (מי אתה ?) מה כבר אוכל לענות לו ?
שאני שייך לעם שלפני 2000 שנה הלך במדבר הזה, הגיע לכאן, שרד, הלך וחזר, הקים מדינה לתפארת.... ועכשיו הוא לא יודע מה לעשות עם החירות והכוח העודפים ? ובמקום לחזק את אמונו באדם ובחיים הוא מצדיק עצמו בפרשנות מעשית של בספר עתיק שמספר סיפור על: אדם שהלך במדבר.
"אל נא תעקור נטוע, אל תשכח את התקווה השיבני ואשובה אל הארץ הטובה". נעמי שמר
השיר הפך להמנונם של מתנגדי פינוי סיני (בעיקר בגלל השורה "אל נא תעקור נטוע") ויש המשערים שבעקבות זאת הוא פחות הושמע מעל גלי האתר. יוסי בנאי עצמו הסתייג מאימוץ השיר בידי מתנגדי הפינוי וסירב לשיר אותו במשך שנים בטענה כי "הפכו את השיר הזה לדגל. לקחו שיר שנעמי שמר כתבה אותו לי, וזה הפך להיות המנון לאנשים קיצוניים, פאנטיים, שזה לא היה לרוחי" (מתוך ויקיפדיה).
לפני שבוע בשיחה עם מתנחלת היא אמרה לי שהיא עצובה שאינה יכולה לקחת חלק בשמחת הקציר עם שכניה, טלפון אחד והגיעה הזמנה לקציר.
יום חמישי האחרון החל בקציר, משפחה חמה עמדה ובהתה במשפחה שניה, כל כך דומים וגם כל כך שונים. השפה לא הייתה זמינה אבל ראו בעיניים שכולם מתרגשים ושמחים יחד בשמחת האדמה.
אח"כ הגעתי ל"שמורה" איזור שגודר ונשתלו בו עצים ופינת משחקים לילדים ,אלו שאין להם צל ואין להם פארק ליד הבית.
הוא רחוק מכל סימן חיים של אותו עם ששרד מלפני 2000 שנה. אין באופק לא התנחלות ולא בסיס צבאי , אבל בכל זאת היה מי שחשב שיהיה נכון לעקור עצים שהצליחו לשרוד את המדבר, להבטיח ל"עושה שלום במרומיו" שאנו נדאג ששלום לא יהיה מתחתם..... או לפחות לא צל ומים.
שאלה אחת הייתי רוצה לשאול את מי שחתם על אישור העקירה-
איך פעולה כזו מחזקת את בטחוני כאזרח אותה מדינה לתפארת ?
נותרתי המום, אפילו קצת כועס וללא מילים.
שלכם איל
נ.ב
אני מקבל ביקורות רבות על כך שאני מתאר רק את החיובי. אני מודה שצריך להתאמץ לזה. אבל הפעם לא החזקתי מעמד וכתבתי גם על חצי הכוס הריקה. אני מקווה שבקרוב אוכל לכתוב על החלק המלא שבכוס –היופי, החיים והשמחה ואינשאללה נתחיל להסתכל בעיניים ולפתוח את הלב.
Comments